חלב ודם

. כוס תה בעלת מכסה (盖碗), ודומות לה.

ירקן (ג'ייד, נפרייט) מגולף.

שושלת צ'ינג.

מאה -18.

סין. . בעוד שבזמנים מוזרים אלו שתיית חלב הפכה לקו שבר המפריד בין כופרים ומאמינים, ובאופן מוזר אף יותר כסממן לעליונות תרבותית שמאפייניה הם גמיעה קולנית של המשקה הלבן מתוך מיכלי פלסטיק זולים, שווה אולי להזכר בימים בהם ביטא החלב קו תרבותי מעודן יותר, אם לא באיכותו העצמית, או אז לפחות בכלי הקיבול בהם הוגש.

האמפריה המנצ'ורית, אותה ישות כלאיים מפוארת המבטאת לא רק נקודת שיא מתפקעת של תהליכים הסטוריים מרתקים שקצר הפוסט מלהכיל, אלא גם קו פרשת מים אדירה בהסטוריה של סין עצמה, ירשה בעצמה לא מעט מנדונית העבר הסיני, וזכתה להביא גם אותו לשיאים חדשים.

ככל הנוגע לתרבות התה ירשה האליטה המנצ'ורית -צאצאית ישירה לאומה מגבול היער והערבה שבצפון, לא מעט משושלת מינג שקדמה לה, ובתוך כך את הנטיה לחלוט את עלי הקמליה האצילים במים רתוחים, במקום לרקוח מהם שייק מוקצף מאבקת קלויה. בתוך כך ירשו בני צ'ינג המנצ'ורים גם את השימוש בגאי-וואן (盖碗), אותו כלי קיבול אלגנטי ודק מותן, אשר המכסה המהדר את ראשו מסייע למלאכת החליטה המעודנת, כמו גם לשימור חום התה במהלך לילות החורף הקרים של הבירה הצפונית.

גביעי הירקן שבתמונה, פאר סדנאות החצר הקיסרית בתקופתו של קיסר הצ'יאן לונג, אינם רק כלים מפוצצי מח באלגנטיות שלהם, אלא גם תוצר מובהק של חייו וזמנו של הקיסר שתחת שמו גולפו ובאו לאוויר העולם.

קיסר הצ'יאן לונג (תקופת שלטון: 1735 -1796) , אולי מן החשובים והאהודים שבקיסרי שושלת צ'ינג, ואם יורשה זאת למונרך שמקורו מחוץ לגבולותיה של ממלכת האמצע, אז גם בהסטוריה הסינית כולה, מגלם בדמותו את מלוא הסמכות ההסטורית, הפוליטית והתרבותית של נחלתו האדירה. אינטיליגנטי ורגיש, שמרן וחדשן באופן מניח דעת בקונטקסט הסיני, משורר פורה וקליגרף מוכשר, אסטרטג מוצלח שמתח את גבולותיה של נחלתו אל המקסימום האפשרי מבחינה מעשית ופוליטית, וכזה שבמו ידו עטורת המשי הצהוב הניח, לטוב ולרע, את יסודותיה של סין המודרנית.

כעם צפוני אשר חסה לפרקים תחת המגף המונגולי טרם התהפכות היוצרות, המנצ'ורים רכשו את שתית התה שלהם מיד שניה, וספוגת חלב, כאשר המשקה המזין והמחמם העשוי תה כהה, חלב, מלח ורכיבים מזדמנים אחרים התאים יפה לאקלים הצפוני הקשוח שבמכורתם.

כיבושה של סין במהלך המאה ה-17 הביא אמנם לעידון מה של הלכות התה המנצ'וריות, ועל כך תעיד גניזת כלי התה האדירה של קיסרי צ'ינג, כמו גם אוסף עלי התה המעודנים שזרמו אל הבירה הקיסרית מאזורי הגידול המגוונים של האמפריה, ושתיעוד מדוקדק שלהם נשמר על ידי כס הדרקון של צ'יאן לונג, אבל יש יסוד להאמין שכוס הניחומים של הקיסר בשעת פנאי והגות נותרה כוס התה השומנית והמומלחת של בית אבא, שאת עצמאותו אל מול תרבות סין החמימה וחובקת הכל טרח כה רבות לשמר.

כוס הגאי-וואן שבתמונה, וכוסות הירקן הדומות לה הן כאמור מופת של חומר, צורה וזמן, ומייצגות מלוטשות של זמנן.

אבן הירקן, אבן שהיא אידיאל יותר מאשר מינרל ממשי, וכזאת שהיוותה את החומר המוערך ביותר במרחב הסיני מתקופות האבן ועד ימינו, מהווה כאן במידה רבה "היפוך לאחור" של שימוש בחומרים בשל השימוש הלא מאוד אורתודוכסי בה ליצירת כלי לשתית תה, וזאת במקום הפורצלן שהיווה המדיום הנפוץ לכלי הקודש הללו מאז המאה התשיעית לפחות.

הירקן הספציפי המוצג כאן, "נפרייט" שומן הכבש של חותאן, הוא מסוגי הירקן המוערכים ביותר בהסטוריה היצרנית הסינית וכזה שחוזקו הרב, והברק השמנוני שניתן לו בעקבות עיבוד נכון, הפכו אותו ראוי לכריה, איסוף ושילוח כל הדרך משולי מדבר הטקלמקאן הנורא, ולאורך אלפי הקילומטרים הצחיחים המובילים אל סדנאות העיר האסורה.

"מחותאן, מנחה ארוזה היטב מגיעה כל שנה,

בעלת יופי נדיר, כשומן, ראויה לגילוף גביעים.

הכלי המוגמר מאיר את חלל הארמון...

...כותב אני את שורות שיר זה להלל את עדינותו,

ללא פגם או רבב, הירקן אינו זקוק להחבא"

מעודן ואציל מבע ככל שיהיה, שירו הנוגה של הקיסר האסתיקן החרוט על אחת מכוסות התה עשוייות הירקן הללו, ושעל פי התעודות הנלוות אליהן יועדו להכיל בקרבן תה חלב מהביל במהלך מפגשים רשמיים של החצר המנצ'ורית, טומן בחובו יותר מאשר חלב זך.

שכן מועד חריטת השיר בשנת 1765 התקיים מעט פחות מעשור לאחר הטבעתם בדם של המונגולים האורייאטים של המערב, מרחץ דמים אשר אפשר לחצר המנצ'ורית לא רק להבטיח את שליטתה במכרות הירקן המדבריים ודרכי המסחר המובילים אליהם ומעבר, אלא גם לרכוש עליונות פוליטית, צבאית ודתית מוחלטת בנאות המדבר של אגן טארים, בלהסה שבמרומי הרמה הטיבטית, ובמרחבי הערבה המונגולית המשתרעת ממזרח למערב.

השמדתו הסופית של החאנאת האורייאטי ומסמור מוחלט של תשומת הלב הפוליטית של טיבט, המערב המוסלמי והמרחבים המונגולים לכיוונה של בייג'ינג, תוך חיווט מחודש ומאורגן כהלכה של יחסי האליטות השונות עם החצר המנצ'ורית אפשרה לה לראשונה לנוח על זרי הדפנה, לא רק בגבולותיה החמימים של סין גופא, אלא הרבה מעבר להם בגבולות חדשים במדבר ובהר, בתחומי המזרע והערבה כאחד.

אין זאת מפתיע עם כן, שמלבד סיום המלחמה המנצ'ורית-אורייאטית על צידה הבוהק ביותר, הישג נוסף של העריץ הנאור של תקופת הצ'יאן לונג, מחזיר אותנו לגבולותיה החמימים של התרבות, והוא השלמתו של מילון מחומש שפות שכתיבתו תמה בשנותיו האחרונות של הקיסר.

הלקסיקון עתיר המשקל, ובו עשרות אלפי מילים ומונחים במנצ'ורית, סינית, טיבטית, מונגולית ותורכית-מזרחית (המכונה כיום אויגורית), הגדיר וקודד סופית (עם העדר מצער אך מובן של שפה אחת) את יחסי הכוחות הסמביוטים שבין מרכז ופריפריה, בין וסאל לאדונו ובין שליט לנשלט, וכל זאת תחת המעטפת הקשיחה אך המלאה להתפקע של האמפריה המנצ'ורית חובקת הכל.

יכולת זאת של החצר המנצ'ורית לקבץ ביד קפוצה ועטויית כפפת משי, שתחתיה אגרוף ברזל, ערב רב של עמים דוברי לשונות שונות, ובעלי מסורות פוליטיות שונות בתכלית ולערות לגרונם תה משובח ומהול בחלב מומלח המוגש בכוסות ירקן מלוטשות כהלכה, מתמצתת אולי יותר מכל את מלוא האחדות, הריבוי והסתירות המובנות הטמונות בעולמה של שושלת צ'ינג, האחרונה במצעד השושלות הסיניות הרשמיות, ואת כוס התרעלה הריחנית שהורישה לעולם המודרני, הטומנת בחובה את המתח הנצחי שבין רכות וכח, מרכז ושוליים, ברזל ומשי, חלב ודם.