קזאן- לאורך הזמן

הקזאן הוא כלי הבישול המסורתי של מרכז אסיה, ולפני עידן המטבח המודרני ותחלואיו שימש כמעט בכל צרכי התקנת המזון של חברות הנוודים שבערבה, כמו גם בכפרי המזרע שמדרום לה. הקזאן הוא קדירת מתכת רחבה ומעוגלת תחתית, ולה לרוב שיניים רחבות ומעוגלות הבולטות משפתה לשם הסרה מן האש, או העמדתה על תושבת.

הקזאן, שפירוש שמו המקורי הוא "דבר שרוקן מתוכו", אך מילולית פירושו פשוט "סיר", הומצא ככל הנראה בקרב התורכים של ימי הביניים המוקדמים. התורכים היו ידועים כחרשי מתכת מעולים עוד במקום מושבם המקורי בהרי האלטאי והפיתוח החדש דחק ככל הנראה קדרות חרס או נחושת מוקדמות יותר שהיו בשימוש בידי הסקיתים ועמים נוודים אחרים ממוצא איראני.

ככלי לבישול מרק, אידוי, טיגון ובישול ארוך, הקזאן התברר ככה מוצלח ורב שימושים, עד כי התפשט בהדרגה למטבחי רבים בארצות אסיה הפנימית ואף היגר עם התורכים עד לחופי הים התיכון.

לימים שימש הקזאן בצבא האימפריה העות'מנית כסמל המאחד של גדודי היאניצ'רים, אותם חיילי עלית שנלקחו מקהילות הנתינים הנוצרים, אוסלמו וגויסו לצבא.

כחפץ סמלי לאחדות רעים ובסיס המשמעת הצבאית וקיבתה, היווה הקזאן מטרה בעת התקוממות גדודית, והפיכת הקזאן הפלוגתי היתה סימן מובהק למרד. עד היום משמש הביטוי "kazan devirmek" -"הפיכת קזאן" כשם נרדף למרד צבאי או לחוסר שביעות רצון כלפי בעל סמכות.

גם בארצות מרכז אסיה שימש הקזאן כסמל לאחדות הקהילה, והמושג "ביר קוראקוזון" (קדירה אחת שחורה) שימש כמושג נרדף לקהילה כפרית, והחפץ הנייד המרכזי המאפיין אותה, ולעיתים קרובות נשמר במסגד המקומי כהקדש (ווקף) ויוחד לשימוש בימי חג.

כהקדש, נהגו שליטים ובעלי שררה לתרום קדרות למוסדות איסלאמים שונים כתשורה פרקטית וכאות סמלי לדאגתם לעדת המאמינים. קדרות קזאן אדירות מימדים נתרמו למשל למסגדי יום השישי של הראט ונישאבור, ומן המפורסמות שבקדרות הענק הללו נתרמה על ידי תימור י לנג להיכל הקבורה של אחמד יאסאוי שבעיר תורכסתאן (כיום בקזחסטאן). הקזאן אדיר המימדים שבתורכסתאן כפי שמרמז עיצובו ומיקומו, שימש ככל הנראה ככלי קיבול למים ולא לבישול, אך היה כנראה בעל משמעויות סמליות וטקסיות בקרב קהילת הצופים המקומית.

לקדירות קזאן גדולות היתה עם כן חשיבות גדולה בקרב המסדרים הצופים של מרכז אסיה כאות וסמל לשוויון בין אחים לדרך, צדקה טקסית וכן כסמל לרוחב ידו וכוחו של מנהיג המסדר.

בחאנאקות, בתי ההתוועדות הצופים, של קשגר, בוכרה סמרקנד וערים אחרות, היה נהוג בימי שישי מסויימים או ימי חג לערוך כירה גדולה וטקסית בה הוגש אורז (פולו\פלוב) או דייסת דגנים ובשר, בנוסף לטקסי זיכר. קזאן מפורסם שהשתייך לעדת הצופים הנקשבנדים בקשגר ונודע כ"אלטון דשים" ( altun deshim, אויגורית: סיר הזהב) היה בגובה של כמטר וחצי ורוחב של שלושה, וזכה להאכיל מאות חסידים בימי חול ומועד. מסופר שזכה לכינוי בשל תכשיטי הזהב של צדיקה מקומית מקשגר שנתרמו על מנת ליצור את קזאן הענק המדובר.

כיום ניתן למצוא קזאנים טובים בכל שווקי מרכז אסיה, רק למרבה הצער רבים מאלה המודרניים עשויים יציקת אלומיניום ולא ברזל כבד וטוב, אם מתחשק לכם קזאן ישן וטוב כפי שאלוהי התורכים ברא אותו, ניתן לחפש בשולי השווקים באוש, בוכרה וחוג'אנד את מוכרי היד השניה ולרכוש מהם במחיר מציאה קזאן ראוי לשמו בו תוכלו להאכיל את בטלני וקדושי השכונה הירושלמית שלכם או להקים בית צדקה סופי בלב תל אביב, וברכות מרובות אז בוודאי יוטלו על ראשיכם.

את הקזאן הפלוגתי.