אשכבה לקרנף

כיום, בעוד אוכלוסית הקרנפים העולמית נרדפת עד חורמה בשל גידול הקרטין שעל חוטמם, כדאי להזכר בקודמיהם שהלכו לפניהם.

קשה להאמין כיום, אך כל שלושת מיני הקרנפים האסייאתים התקיימו עד תקופות מאוחרות למדי בסין ההסטורית, ותפוצתם השתרעה הרחק מעבר לנהר היאנג זי, וכנראה אף מעבר לנהר הצהוב, בואכה מונגוליה.

"דרכנו את קשתותינו, חצים במיתר.. שם קרנף גדול נפל. השלל יוצג למבקרים ואורחים, בלויית כוס יין מתוק" (ספר השירים, תקופת ז'ואו.)

התפשטות החברה החקלאית הסינית, והדרישה המתמדת לעורם של הקרנפים כחומר גלם לשריון, ולנשמתם כשעשוע בעת ציד מלכותי, הביאו ללחץ מתמיד על אוכלוסיות הקרנפים, בעוד שבירוא יערות נרחב צמצם בהתמדה את בני הגידול הזמינים להם. בתקופת טאנג, (סביבות מאה שביעית), כבר היו הקרנפים זכרון מעומעם למדי, אך כללי הלבוש בחצר הקיסרית עוד טבעו סיכות עשויות קרטין קרנף לשם הידוק עיטורי הראש של נשות הארמון.

קיסרי צ'ינג, ובמיוחד קיסר הצ'יאן לונג, אולי מפטרוני האומנות החשובים ביותר בהסטוריה הסינית, וכנראה המונרך היחיד בהסטוריה שגם כתב שיר הלל לפטריה, גם נטה את מכחולו לעבר גביעי שתיה עשויים קרן קרנף, בהללו את אמני העבר ויכולתם הגבוהה בגילוף. את קרני הקרנף שעובדו בבתי המלאכה הקיסריים בבייג'ינג כבר קיבלו קיסרי צ'ינג ממשלחות סחר דיפלומטיות מדרום מזרח אסיה.

בידוד אוכלוסיות והמשך ציד חריף הביא לדחיקתם המתמדת של הקרנפים דרומה, והאחרונים שבהם דחקו את חטמם אל מעבר לגבולות המאה ה-20, אז נכחד בה הקרנף סומטרי צפוני,(Dicerorhinus sumatrensis lasiotis), ואולי גם שרידי אוכלוסיות של הקרנף ההודי (Rhinoceros unicornis).

הריגת קרנפים לשם שימוש בקרניהם כ"תרופה" מסורתית בויאטנם ובסין מקוממת ביותר, אך כדאי לזכור כי הציד הסופי של קהילות היונקים הגדולים והכחדתם הקרובה היא נקודת הקצה של תהליך בו התחלנו כמין לפני רבבת שנים, ויהי זאת למטרות שעשוע, יוקרה, מזון או עניינים שבקודש, ונסיים בכך:

"אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם חיה הוא אם בהמה הוא, וקרן אחת הייתה לו במצחו*, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז".