גן השוק הסיני

שווקי עתיקות הם עניין שלי, לפחות, שקשה לעמוד בפניו. ובסין קשה שלא להתרשם עד כמה ההתעסקות בעבר אינה רק סוגיה אסתטית או רגשית, אלא גם מערכת — סגורה לעיתים — של ציטוט פנימי שאינו נגמר.

מבחינתי מדובר גם בהזדמנות פז, לא רק לשפשף את העין ואת יכולת הזיהוי בין מקור לזיוף, אלא גם לאחוז בחפצי חמדה שכנראה לא ארכוש לעולם. כל נטילה זהירה של קערת ״פרוות ארנבת״, פסלון בודהיסטווה מוזהב או מכה זאבים טיבטי מאפשרת לעמוד על טיבם ומשקלם הממשי של הדברים, כמו גם להעריך בכל פעם מחדש את מידת ההשקעה, הלמידה והזמן שהיו בוודאי דרושים ליצירת אוצרות עבר בזמן אמת.

כאמפוריום אירואסייתי, שווקי בייג׳ינג מהווים גם הזדמנות פז להיתקל בשלל טיפוסים מן הרצף הדרום־ והמרכז־אסייתי, רבים מהם סוחרי אבני לאפיס לזולי וחרוזי קרנליאן, שאחריהם הסינים להוטים במיוחד.

אני מן הסתם בוחר מתי וכיצד להציג את עצמי לנוכח השאלה הנפוצה, אבל האירועים האחרונים לא רק שאינם מונעים — אלא אף מדרבנים — לבחון את תגובת השטח ליהודי אחד דובר אנגלית טובה, סינית סבירה ופרסית משובשת.

התוצאות הצפויות מעט נעו בין העוינות המוסווית של הפקיסטנים־פונג׳אבים, יחס זהיר בתחילה אך לבבי לבסוף מצד הטג׳יקים־אפגנים, ממזרי משהו מצד הפשטונים, ואוהד ביותר דווקא מצד האיראנים הספורים, כולל איחולי בריאות הדדיים למשפחות שבניכר וסיכום המפגש בניבויי החלפת משטר.

ואולי יותר מכול, צלילה אל גניזת השוק הסיני — ולו לשעתיים חסרות זמן — נדמית כנטילת חסות תחת חומות גן סגור, שבו כולנו, יהודים ופרסים, פשטונים ובני הינדוסטאן, מתגלים כאורחים לרגע, גם לשנים ארוכות, בהותירנו כהכרח את עוקץ המדון הרחק מחוץ לשערי הדרקון.