גמלי הפחם של בייג׳ינג הישנה

גמלי הפחם של בייג'ינג הישנה.

בעוד שגמלים בקטריים שמקורם באזורי המדבר והערבות המונגוליות היו חזון מזדמן בחלקים רבים של סין הקיסרית, הם היוו חלק בלתי נפרד כמעט מהווי החיים בבירה הצפונית, היא בייגי'נג. גמלים אלו היוו חלק בלתי נפרד ממרקם הגבולות הפרום המאחד את אזורי הספר האימפריאלי עם העורף הפוליטי והכלכלי שלה ושימשו כזרוע פעילה במסעות דיפלומטיים וצבאיים כאחד, כאשר אורחות המונות מאות גמלים שימשו במסעות המלחמה הגדולים של שושלת צ'ינג בחזית הצפון מערבית ובהמשך את סחר התה המשגשג עם רוסיה הצארית.

במתכונת הירואית מעט פחות, התאמתם הרבה של הגמלים לאקלימה של צפון סין, ובמיוחד לחורפים הקשים, עשו את הגמלים הללו לבעלי ערך אדיר בסחר האזורי של סין הצפונית עם האזורים הגובלים בה, ונמצא להם תפקיד משמעותי ויום — יומי בנשיאת משאות הדרושים לקיומה התקין של העיר ורווחתה, כאשר מלבד עצי בניין, מטעני דגן ושאר ירקות, נשאו הגמלים הללו גם כמויות אדירות של פחם ממכרות הגבעות המערביות שבפאתי בייגי'נג ושיירות גמלים מושחרות ועטורות פעמון היו מאפיין ידוע של שער פוצ'נג שפער בזמנו את צידה המערבי של חומת העיר הישנה.

במסגרת השימוש התדיר בגמלים, רבים משוכני כפרי הלווין של הבירה הקיסרית התמחו באכסון, ניהול וטיפול באורחות הגמלים הצפוניות, ואף ניהלו רשתות אספקה מקומיות בחומרי בניין, מספוא וכאמור, פחם. ההתמחות המקומית בטיפול בגמלי משא החלה ברובה בתחילת המאה ה — 18, והגיעה לשיאה כמאה שנים לאחר מכן. בתחילת המאה ה — 20 דיווחים מן הקהילות הכפריות ממערב לבייג'ינג מעלים כי אוכלוסיית הגמלים בהם עלתה על 3,000 ראש, כאשר מרכז פיזור האוכלוסייה היה באופן טבעי באמצע הדרך המובילה ממכרות הפחם לשערי העיר שממזרח להם, מרחק ממוצע של כ — 40 ק"מ.

אומנות אחזקת הגמל, תחום מכניס אך כזה הדורש ידע, היכרות וניסיון, כללה אמנם את האפשרות להזין את הבהמות בחומרי מזון זמינים כפסולת גידול בוטנים ודלועים, אך גם דרשה תוספת מינרלים סדירה, היכרות עם גוף הגמל בבריאות וחולי ויכולת לנייד את אוכלוסיית הגמלים הכבירה לאזורי מרעה צפוניים במהלך חודשי הקיץ שם נתאפשר להם לרעות על עשב מזין ולשקם את בריאותם, וזאת בזמן שהדרישה לפחם בשפל יחסי, והמכרות עצמם סגורים מפאת הגשמים התכופים.

הכורח לנהל ולארגן את הסחר הענף בפחם הביא ברבות הימים להקמת גילדה מקצועית אשר תחת שבטה חסו נהגי הגמלים, ולה שלמו אנשי הדרכים מיסי חבר או לחילופין חטפו מכות מזדמנות במקרה ונמנעו מלעשות כך. תקופת הרפובליקה, על הסכנות שהביאה להולכים בדרכים, הפכה גילדת נהגי הגמלים לגורם עצמאי בשטח ואף סייעה לקיים מערכי הגנה עצמית כנגד שודדי הדרכים ואנשי המיליציות ששרצו מחוץ לבייג'ינג ועשו מאמצים עילאיים על מנת להפשיט את אנשי האורחות ממטענם ובהמתם כאחד. התמיכה ההדדית כללה לעיתים גם שומרי ראש סיקים עזי רוח אשר בכוחם לדחות את הצקות בריוני הדרך החמושים.

צרכי השעה הביאו גם להתקשרות כלכלית ישירה בין בעלי חצרות הפחם לאנשי הגילדה, כאשר הראשונים מארגנים בעצמם את המשלוחים הסדירים לעיר וזאת במסגרת אורחות גמלים המורכבות ממאות רבות של ראשים, ולהן דנדון פעמון ייחודי, המשרכות דרכן לאורך הדרכים הקפואות, ומשם הלאה, בקבוצות עבודה קטנות יותר, אל רחובותיה הראשיים של העיר ולבסוף אל בתי וחנויות צרכני הקצה.

חדירת הגמלים הגוברת אל רחובותיה הסואנים של העיר הביאה לשלל סוגיות תברואתיות וציבוריות חדשות, כאשר אופיין העיקש של הבהמות המדובשות, נטייתן לירוק בעת מועקה ויכולתתן לפרק עצי שדרות בנגיסה ועגלות לממכר תפודים צלויים בבעיטה מכוונת היטב הביאה את ממשל העיר לנסות ולווסת את תנועת הגמלים ברחובות העיר, מגמה אשר יחד עם חדירתה של תחבורה מונעת קיטור, הצר בהדרגה גוברת את צעדן של אורחות הפחם של בייג'ינג.

אספקת הפחם בעזרת גמלים, כאמור לא רק גורם מקומי מרכזי וחיוני בבייג'ינג אלא גם מאפיין נופי בולט ולרוב אהוב על מקומיים וזרים כאחד, נמשכה כך עד ימיה הראשונים של הרפובליקה העממית הסינית, כאשר שינויים כלכליים, חברתיים וכן שינוי הדרגתי אך משמעותי ברמת התשתיות הביאה להיעלמותם של הגמלים מן הנוף הצפוני, והפיכת דנדון הפעמון הייחודי להם ללא יותר מהד נשכוח בזכרונם של הותיקים שבתושבי הבירה הקיסרית העתיקה.