חול ודמעות: נתיב העבדות

חול ודמעות — נתיב העבדות.

העשור ההוא היה בוודאי אחד מן העסוקים בתולדותיו של מירזא מחמד. שכן מלבד דברים שבבסיס הקיום כנשימה ושינה, הספיק האיראני למוד הניסיון להתאפסן תחת אוהלי התורכמנים, לחטוף מכות, לעלוב בדת זקניהם, להיכשל בהרעלת ארסן אחת (תורכמני), אך להצליח נחרצות באחרת (גמלים), לחטוף מכות, לזייף שטר התחייבות תוך הצטיינות בגילוף חותם מסבון, לשמש כשרת באורחת מסחר מועדת לבוכרה, לחטוף מכות, לצבור הון קטן אך חיוני על ידי גילוף ביצים צבועות, לשהות זמן קצר בביתו של יהודי, לזכות בהלל על ציטוט שירה ופסוקי דת, לחטוף מכות, להתגלגל לשירותו של שר בחצר האמיר של בוכרה, להסתבך באינטריגות חצר, להיות מושלך לצינוק, ואחר לצינוק אחר, לחוש את הלמות תופי הרוסים במצעדם על קוקנד וטשקנט, ולחטוף עוד מעט מכות טרם זכה להישלח מערבה להזדקן בביתו עטור עלילות.

אכן עסוקים הם חיי עבד נרצע המתגולל בדרכי האבק של אסיה המרכזית.

כפי שכבר למדנו, שעבוד בני אנוש והפיכתם לברגים זולים במערכת הכלכלית ליוותה את האנושות משחר קיומה, ורבות מתרבויות הפאר הגדולות, ממצרים ואשור ועד רומא וסין דבקו באחזקת בני אדם כאמצעי להפקת דגן ומוצרי מלאכה, לשם תחבורה ושעשוע ולשם קיום תשתית כל דבר אשר נקרא בפינו "תרבות".

גם באסיה התיכונה הייתה העבדות תופעה נפוצה ביותר, וקבוצות שונות עסקו ב"קציר הערבה" לא רק לשם צרכיהם הם, אלא גם ואולי בעיקר לשם ממכר בשוק החופשי, ובעיקר זכורים שוקי העבדים הגדולים של הסמאנים האיראנים בהם נמכרו נערי ע'ולאם לאמירי האסלאם וגדודי העבדים הצבאיים שלהם, וכן צבאות העקורים מבית שנגרפו דומעים במהלך פשיטותיו של מחמוד מעז'נה באדמות הינדוסטאן.

אם כן, כפי שכבר ניתן להבחין, שעבודם של בני אדם, כעיסוק כלכלי, כטקטיקה צבאית, וכשדרוג אמצעי ייצור היה ארוג היטב בפסיפס התרבותי והגאוגרפי של מרכז אסיה מימי קדם, ואלה אשר מזלם שפר עליהם להשתתף בחגיגה מן הצד הלא נכון של הפרגול, יכלו לעשות זאת בעיר ובכפר, במחנות הרועים ההרריים ובבוסתני המסדרים הצופים שבעמק, ובאופן כללי בכל מקום בו יכול היה מישהו להזדקק לשירותיו של מישהו אחר תוך תשלום חד פעמי, אך נכבד למדי.

אנו יודעים כי עבדים היו מוצר יקר למדי, וזאת יעידו שטרי מכירה האומדים את ערכם במאה או מאה וחמישים כבשים, או כעשרים כבשים ושלושה סוסים, או עשרים כבשים, סוס אחד, גמל אחד, ושלושה שטיחי לבד מעוטרים וסכומים דומים, וכל זאת כתלות בזמן, במקום ובאיכות הדגם.

אנו יודעים כי נשים היו יקרות לרוב מגברים, והיפות שבהן אף יותר, עבדים רוסים היו רווחיים מגברים איראניים (אך שוב, זולים מנשים ממוצא זהה), אך יכולת מיוחדת, למשל נפחות, העלתה משמעותית את מחירם. כורדים משום מה, הניבו סכום עלוב למדי.

המאה ה — 16 ראתה את עלייתה המטאורית של המדינה הצפווית באיראן, כאשר רעשי ניתוץ קירות הסונה הפרסית ועליית בוהקו המסנוור של בית עלי, נשמעו נראו והרעידו את חצרות איסטנבול, דלהי ועבר הנהר, ולמרות שהדי התותחים וקטיעתם התכופה של נתיבי המסחר הבין — אזוריים בימי מלחמות הצפווים בשכניהם עשו שמות בעסקיהם של רבים, לפחות מין אחד של סוחרים מיהר לנעוץ את שיניו בסחורה חמה, דשנה, זמינה ורווחית ביותר. עבדים שיעים.

בעוד שדת האסלאם מתירה ככללו את סחר העבדים אך אוסרת על אחזקת עבדים מוסלמים על ידי בני דתם, מלחמת החורמה שנערכה בגבולות איראן בין הצפווים לשכניהם שממזרח, וטעמי הלוואי הברורים מבחינה תאולוגית שנלוו אליה אפשרה את עלייתה של דינמיקת גבולות מורכבת אך מרתקת, במהלכה נשבו הלוך וחזור סונים ושיעים על ידי הצדדים הנצים.

עליית רשתות הסחר בעבדים איראנים הייתה מהירה למדי במאת השנים שלאחר עליית השיעה האיראנית אך ככל הנראה הגיעה לשיאה בתקופה הקדם מודרנית, כאשר היא זוכה ללגיטימציה דתית מלאה משורות העולמא הסונית של מרכז אסיה ונסמכת בכבדות על שבטי הגבול התורכמנים, אשר עשו את מסעות ציד העבדים והמסחר בהם לשדרה חשובה בכלכלתם, אם לשם חילוץ כופר כבד מיקיריהם שמעבר לגבול ואם כמוצר עובר לסוחר באזורי המזרע שממזרח.

בהקשר זה ראוי לציין כי בניגוד לטענות שונות, לנוודי מרעה אין קושי ממשי בהחזקת שפחות ועבדים, כאשר התוספת האחרונה למחנה מעניקה ידיים עובדות נוספות וחיוניות תמיד, ולעיתים זוכה אף ליורטה משלה ולאפשרות חיתון והקמת משפחה עם בן מעמד שווה.

מירזא מחמד מיודענו, פקיד ומשכיל צפווי שנשבה במהלך מלחמות הגבול טרם נבעט ממקום למקום בידי תהפוכות הגורל, ויותר מכן בידי חריפות שכלו וכושר אלתור יוצא דופן, הוא ככל הנראה דוגמה מופלאה לסבלות העבד האיראני במזרח, לא רק בשל התיעוד המפורט והנדיר שהשאיר אחריו, אלא גם בשל העובדה שהוא מייצג באופן מרהיב את מהלכה היומיומי והאוניברסלי — כמעט של העבדות המרכז אסייאתית בנדדו כמטבע עובר לסוחר בין מחנות התורכמנים שבגבול, לכפרי האיכרים שבעמקי הנהר, מתחנות דרכים מאובקות לבזארים ההומים של ערי תורכסתאן, מנווד לאיכר, מן הסוחר היהודי לאיש הדת המוסלמי, ומבן אצולה זוטר לשירות החאן הבוכרי בעצמו, וזאת תוך הפגנת תושייה ותעוזה,כשרון למדני וחוצפה לא מועטה, וכאמור, גם יכולת לא מועטה לספוג מכות.

בעוד שאין בידינו אומדנים מדויקים למספר העבדים, שיעים, הינדים, סינים, ארמנים, רוסים ושאר אומללים שנכללו בתקופות השיא של סחר העבדים המרכז אסייתי, נראה כי מדובר במספרים העומדים לעיתים על מאות אלפים, והמרכיבים חלקים משמעותיים מכוח העבודה המקומי הזמין, בוודאי זה הקשור בכלכלת האליטות. אחזקתם של עבדים רוסים למשל, רבים מהם בעלי מלאכה שונים הייתה נפוצה ונחשקת בבוכרה, בקוקנד ובשוקי העבדים ידועי השמצה של חיווה, אך עוררה את זעקתם המזועזעת של מבקרים, שגרירים ועולי דרך רוסים, אנגלים, גרמנים ואחרים.

הרטוריקה העזה של שחרור עבדי מרכז אסיה ככללם, גורם מדרבן בכיבוש הרוסי המתגלגל של אסיה המרכזית אמנם הביאה לבסוף לדעיכת סחר העבדים האזורי, אך נראה שלא היה בה יותר משופר מלחמה ריק ושמן בגלגליו האידיאולוגים של הכיבוש, אך גם אם אחת מתוצאות זעזועי הכיבוש — התקוממות רבתי של אוכלוסיית העבדים של בוכרה וערי מרכז אסיה, נענתה אמנם בתחילה בחיסול רוסי של מנהיגיה, סופה שהביאה לבסוף לכינונה של מדיניות צארית של ממש, ולמותו הברוך של נתיב הדמעות המוביל בין ערי איראן לשוקי העבדים שבמזרח.

סיפורו של מירזא מחמד, כמו אלה של רבבות העבדים חסרי הפנים, השם והזכר שבאו לפניו בשוקי מרכז אסיה הוא דוגמה מזהירה ונוספת ליכולתם של בני האדם לעכל ולהטמיע כלכלית את קיומם של אחיהם בהנתן היכולת הזמן והמקום. וגם אם סחר העבדים במתכונתו ההיסטורית נחשב כיום למשוקץ בחסות החוק, המדינה והאזרחות המודרנית, תשוקת השעבוד ויצר הבעלות על סמך דת או לאום, צבע או מעמד, עוד טמונים בוודאות בלב האדם ובסמכות הריבון, מחופי המפרץ ספוגי הנפט למחנות המדבר הנסתרים שבמזרח, וביכולתם האיומה של כוחות השוק להחריש כל בכי, ולספוג כל דמעה, עמוק ורחוק, אל תוך החולות.