בלי חמשת גסי הטעם

"לכן, ביצירת מכשול לכל סוגי התרגול. אין זאת ראוי לבודהיסטווה המבקש להיטיב.לאכול כל בשר"

(לנקאווטארה סוטרה)

בשנים האחרונות אנחנו לא ממש נמנעים מבשר, וזאת כל אחד מטעמיו שלו. אך בימי תרגול מזדמנים ובהתאם למסורת רבותינו, המטבח מוקדש לשם דבר, ומפיק מבחר מנות פשוטות וצמחוניות למהדרין.

בתור בעל חיך ויד של איכר, אני נהנה מאוד מן האתגר, וכאשר הצווי הדתי מחד, והשפע הבלתי נדלה של דברי ירק, קטניות ופטריות הנפוצות בשווקים של דאלי מאידך, מאפשרים משחק מענג בין צבע, צורה ומרקם, וכאשר עצם עבודת המטבח מהווה את המשך התרגול באמצעים מיומנים, כמו גם הזדמנות פז להתנסות בטכניקות בישול ומרכיבים חדשים.

לבודהיזם יחס מורכב לאכילת בשר וכאשר מסורות מזרח אסיה מחזיקות בעמדה החזקה ביותר כנגד אכילת דבר מן החי, ללא קשר לשאלת מקורו. גישה זאת נשענת על פרשנות מתמשכת של הגיונות הבסיס של הבודהיזם המוקדם, מגמה שהגיעה לשיאה במסגרת המהאיאנה ותוך הבשלת אידיאל הבודהיסטווה והקישוריות חובקת הכל העומדת בבסיס המציאות.

המחויבות לתזונה צמחונית נשענת על מספר כתבי בסיס ובראשם הלנקאווטארה, השורנגאמה והברהמג'אלה סוטרה , אך במזיגה רבה גם על הרקע ההיסטורי, הפוליטי והכלכלי המיוחד למנזרי סין, וכן על מסורות התזונה הדתית המקומיות לסין העתיקה, ובהן הרגלי צום, פשטות והמנעות מבשר שמקורן במסורת הדאואיסטית והקונפוציאנית.

כך או כך, לימים צמח המטבח הבודהיסטי הסיני והתפתח ממענה צנוע לצרכי התזונה של קהילה פרושית ברובה המבוססים על דברי דגן וירק, למערכת מפותחת הנעה באופן מיומן בין צרכי הגוף והנפש. ככזה, המטבח הבודהיסטי בסין מקיים מבחר מסחרר של מנות מבוססות ירק עונתי ומותסס, וכן שורת מאכלים מבוססי טופו וסייטן המאפשרים לגוף תאב החלבון הנאה מדודה, וזאת ללא חציית גבולות אתיים ורוחניים הכרחיים. כך וכמדווח, הצליחו נזירי המאה השישית להפוך מלון אחד (אולי דונג גואה 冬瓜- מלון חורף), לשלל מאכלים שופעי ארומות שונות, ואלה של שושלת צ'ינג ליצור מנות שהתעלו בעיני קיסר הצ'יאן לונג על כף דוב ובשר אייל מיובש, ממנות העילית של המלוכה המנצ'ורית.

התרבות הסינית המודרנית, על אף תהפוכות המאה ה-20, לא איבדה מעולם קשר עם מסורת הצמחונות המקומית, וזאת חזרה במידה רבה לשגשג החל משנות השמונים, תוך המשך מגמות הגלובליציה בנוסחה המקומי. ובעוד כי מעמד כלכלי, רמת חינוך ומעגלים חברתיים, בהן קבוצות התרגול השופעות של הבודהיזם הסיני-המקוון והארצי כאחד, משפיעים בהחלט על הפופולאריות הרבה של המטבח הצמחוני הסיני המודרני ועל זמינות הרבה בשוק המזון הסיני העכשווי- רמת המחוייבות להלכות הדת והמסורת משתנים מאדם לאדם ומעת לעת.

בחזרה למטבח, ההכרח להמנע לא רק מנותן הטון העיקרי במנות הסיניות- בשר החי, אלא גם מ"חמשת גסי הטעם" (五葷), כלומר מיני בצלים, שומים וכרישות, וכפועל יוצא של תהליך העידון- גם של עלי כוסברה ותערובת חמשת התבלינים, עשוי לכבול את ידי הטבח המסור, אך בו בזמן מאלץ אותו להצמד לזמין, לטבעי ולקיים מאליו בכל דבר ודבר. ולכן, כהכנה למעשה טבחות הראוי לבודהות ולהולכים בדרכם, הצטיידות במצרכים טריים כעל האפשר הם עניין בעל חשיבות עליונה.

והיות והשוק גדוש גם כך במיני שורש, עלים עשירי ארומה, נצרי במבוק ואצות יבשות, מיני טופו ודלועים ושבעה סוגי פטריות לפחות כל שנותר הוא לחלץ מהם את המירב האפשרי כיד הזמן, היכולת והדמיון.

אני כמובן ובשום אופן לא טבח מיומן או פדנטי במיוחד, אך הצורך להפיק את המירב מן התוצרים הצמחיים מבחינת טעם, צבע ומרקם מאלץ אותי לפחות למידת המחקר, ההתנסות והדמיון ההכרחיים, וגם אם התוצאה לא יוצאת תמיד כפי שקיוויתי, נראה שאלה עושים את שלהם בגדר צרכי השעה, ולפחות נעשים תמיד- בכוונה מלאה.