לא בוהה מספיק בהר

לפעמים אני מזכיר לעצמי שאני לא בוהה מספיק בהר.

הרי זמני קצוב, בטח כאן

וההר כאן הוא מאוד הר, ומעניק לא מעט רגעי השתאות אפשריים, אם רק תקדיש לו זמן.

בחילופי העונות, ולאורך היום, הוא כמו מגלם במדרונות היער ובפסגת הטרשים שלראשו את מהות ריבוא הדברים כולם, מים ואש, רוח, עפר ובתווך- חילופי האור והצל שהעניקו לתורה את שמה.

והרי מה הוא הר, ובמה הוא שונה ממני, החולף,

כצבר חומר וזמן.

וגם הוא מצטלק בחילופי העונות, ברוח פרצים ובשמש הקופחת, או מתנחם בכסות ענן.

ובכל זאת מה הטעם בבהיה בהר, כאשר לא תוכל להבין מהותו.

במחשבת סין, התבוננות בהרים, ולמעשה בכל אובייקט טבעי אחר, לא נתפסה כהנאה אסתטית גרידא, אלא כתרגול מתמיד של התכווננות וכיול בין האדם לבין עולם התופעות בכללותו.ההרים נחשבו בתוך כך לריכוזים של צ'י גולמי, לסמל גלוי להתמדה וריכוז, הסתגרות והתמרה פנימית.

בשלוש המסורות הגדולות, ההר גם הוא לא ממש הר, וזה מהווה סמל לסמכות שלטונית, מוקד יחסי במסגרתו האדם וההר מהווים שותפים שיויוניים בעולם התופעות המשתנות תדיר , או כזירה מבטיחה להתמרה פנימית.

המתבונן אז לא ביקש ללכוד דבר מה אובייקטיבי, שהרי זה בקושי קיים, אלא להתכנס לעמדת תהודה עם הרוח והמקצב, הדממה ויכולת ההשתנות הנוכחת תמיד באלמנט ברור ויציב לכאורה, כהר, כאשר אותו הר במובן זה הופך גם מראה וגם מורה, בעת ובעונה אחת.

בציור ובכתיבת שירה, המטרה אזי לא הייתה העתקה ריאליסטית או כאמור, אובייקטיבית של המציאות, אלא ביטוי של תהודת רוח ( 氣韻生動) , אותה חיות פנימית המפעמת בנוף ובתודעת המתבונן בו זמנית משיכת המכחול מהווה אז רק קצה נגלה של מהלך אינטואיטיבי, וזה שואב מאותה תהודה עם ריבוא הדברים כולם, נסתרים וגלויים כאחד.

זאת ידע אולי היטב הצייר הגאון בן שושלת סונג ליאנג קאי, כאשר הביוגרפיה האומנותית שהותיר מייצגת לא רק קו ביוגרפי של התרחקות ממדמנות הבירה הקיסרית, אלא גם מהלך נסתר של השלה ושחרור עד שלא נותר דבר שאינו שדוף, ערום וחשוף לרוח, לענן ולמטר, ושבו לא נותר דבר מן הגוף האנושי עצמו- שבעצמו אינו אלא בבואה דקה כטל של חומר וזמן.

ואולי אין פליאה בכך שהמעשה הנבון ביותר שיכול אדם לעשות בחייו הוא מעשה הפרישה, כאשר אותה כניסה אל ההר (入山）,משרטטת נתיב, ולו אידיאלי, אל מעמד הצדיקות האלמותית (仙), ובה הגבול הדק אך היציב שבין אדם והר, הפנים והעולם מתפוגג בלאט, אל תוך הערפל.

תוכל להגות בעצים, לאורך ימים, ולא תדע לחזות, היכן יעלו ענפים.

תוכל לשכון לצד מים שנים, אך לא תוכל לאחוז לתמיד ולו בקערת מים אחת.

תוכל לבהות בסלעים, במשך מחצית חיים, אך לעולם לא תפנים, כיצד אלה שורדים.

במקום תוכל רק להתבונן בעומק התוך, ולמצוא בו בריאה, ולדעת את זה היושב בעונג ופליאה.