שמונת היורטות הלבנות

בימים אלו, בהם רבים מאיתנו מציינים את חורבן הבית ויציאת העם לחיי נוודות וגו, שווה אולי להזכר במקרים הנדירים בהם מתחולל דווקא המקרה ההפוך וזאת כתוצאה מהיפוכי גורל וגבול, מגל וחרב.

"שמונת היורטות הלבנות" הן שם קיבוצי למכלול מקדשים המוקדשים לבנם האהוב של השמיים הכחולים, יליד הברזל, כובש עולם, הלו הוא צ'נגיז חאן, ובעוד כי ברחבי העולם מקדשי אבות שבשמיים ובארץ עשויים היו מעץ ושיש, לבנים שרופות ושאר חומרים כבדי רושם, מקדשי המעט האמורים עשויים היו שבכת עץ ולבד בהתאם למסורת בית טמוג'ין, בעוד שנטירתם נתנה לאנשי הדרחד, שמשי הקודש התורשתיים האמונים על שלומם ותפקודם התקין.

מקורו של פולחן צ'נגיז חאן עתיק יומין, וימיו זהים כמעט לימי אימפריית הענק שחישלו הוא וצאצאיו אי שם במאה ה-13 העליזה, וכן ידוע לנו כי מקדשי אוהל ניידים המוקדשים לאבי השושלת הזוהר שכנו לגדות הוולגה, וככל הנראה גם במוקדים אחרים של השלטון המונגולי לפלגיו.

קריסת השלטון המונגולי בסין והימלטות בניו אל מכורתם הותיקה מסמלים כמאה שנות שתיקה בנוגע לפולחן ג'נגיז, אם כי אין שום סיבה להניח שנזנח, בטרם חזר לבימת ההיסטוריה הכתובה אי שם במאה ה-16, כאשר אוהלי הקודש הצ'נגיזים שימשו כמוקד הכתרה לחאנים הטומודים, ואלה אף ליוו אותם לעיתים במסעות מלחמה שונים.

נאמנים לטבע הסוגדים להם, אוהלי הקודש המונגולים מפוזרים ונודדים היו במקומות שונים ברחבי הרמה המונגולית, אך למעמד מיוחד זכו כאמור אלה המכונים "שמונת היורטות הלבנות" שמרכזם היה לרוב באיזור האורדוס ועיקול הנהר הצהוב שבצפון סין המודרנית — ואלה נהגו להיאסף בארבעה מועדים שונים לשם עריכת טקסי הוקרה וזכרון אשר כללו קרבנות חלב ובשר והרעפת כבוד על חפצי הקודש המיוחסים לאבי האומה המונגולית, בהם חצים ואשפתם, פרוות דלק סיבירי, כתבי קודש, אוכף ומשוורות.

בעוד שהמסורת המונגולית עצמה ממקמת בוודאות את מקום קבורתו האחרון של החאן הגדול בהרי חנטיי שבצפון מזרח מונגוליה, עם הזמן נתקדשו כמה ממוקדי הפולחן הקשורים בפעילות שמונת היורטות הלבנות כמקום מנוחתו האחרון של צ'נגיז חאן, תוך ספיגת הפוטנציאל הפוליטי והטקסי הרב הקשור בנוכחות שכזאת.

כאמור, הפוטנציאל הטקסי והפוליטי הנפיץ הכרוך בהחזקת פיסה כה מוחשית מנוכחותו של אבי האומה המונוגלי לא נעלם מעייני קברניטיה של סין המודרנית בגלגוליה השונים, ועל אף כי נתח שמן מן הטריטוריה המונגולית המקורית נבלע בגופה של האומה הסינית החדשה, היכולת לשלוט, להכיל ואף לנתב את הפוטנציאל הצ'ינגיזי היתה משאת נפש ברורה של שלל גורמים המעורבים במאבק על השליטה בגבולה הצפוני של סין, וכל אלה, לאומנים מונגולים, אנשי מודיעין יפנים, וחברי גואומינדנג סינים שאפו לנקז ולנתב את האנרגיה האצורה במקדשים ולנצלה לצורכיהם הם.

חלק מרכזי מן הניסיון לשלוט בזכר צ'נגיז חאן והמשמעויות הרבות הנובעות ממנו היה כרוך כמובן בתקיעת טריז ניצח בין הפולחן עצמו וקהילות הנוודים האמונות עליו, ומקדש קבע ראשון ועשוי אדמה מטויחת נבנה על ידי הרפובליקה הסינית ב-1916, תוך הפגנת אימה ובוז מצד בני דרחד שאף טרחו והחריבוהו עד היסוד כעשור לאחר מכן. חששה של המפלגה הרפובליקאית הסינית מניסיון יפני לתפוס חזקה על מקדשי האוהל הביאו להגירתם הכפויה לגנסו המערבית, ובהמשך, עם התגברות מלחמת האזרחים הסינית, אף לצ'ינגחאי שבמרומי הרמה הטיבטית.

נצחון הקומוניסטים הסינים במלחמת האזרחים הביאה לא רק להקשחת הגבול הצפוני באופן סופי למדי, אלא גם לניסיונות חוזרים ליישוב וביות רוחם של המונגולים ותרבותם, ולהפיכת ההתכנסויות העונתיות מאירועים בעלי משמעות דתית מובהקת לכאלה הכרוכות במשמעויות של ספורט ופולקלור. בהתאם לרוח הדברים בימיו הראשונים של השלטון הקומוניסטי, בעוד שבייג'ינג שמחה היתה לראות את חפצי הקודש ומשכנות הלבד המכילים אותם נחרבים עדי יסוד עם העולם הישן שהם מייצגים, אנשי מנגנון מקומיים באזור האורדוס גרסו כי דווקא שימוש מושכל במקדשים ובזכר צ'נגיז חאן יסייע בגיוס אנשי הערבה לדגלה של המפלגה ולצרכי השעה של סין העממית.

עם עליית טירוף מהפיכת התרבות של שנות השבעים, נפתרה סופית סוגיית המקדשים המשוטטים פרא ושרידיהם, כאשר האחרונים שבהם עלו בלפידי המשמרות האדומים, ואלה הביאו סוף למסורת פולחנית ניידת בת כשבע מאות שנים, כאשר מאוזוליאום קבע מנוהל כהלכה שנבנה עוד בראשית ימיה של סין העממית הפך להיות הביטוי המרוכז, ולמעשה היחיד המותר להתגלמות חומרית של זכר צ'נגיז חאן, בני ביתו, והרוח המונגולית העזה של המאה ה-13.

כך, ואולי דווקא במין מהלך מהופך שכזה- הפכה נטיעת יתד קבועה בקרקע, ובניית משכן עב קירות לשם כליאת הרוח הצ'נגיזית המרחפת מעל פני ערבה, עיר, והתהום הפעורה ביניהם, לסמל ניצח לדעיכתם של אורחות חיים, מסורת ודת, ולכך שלעתים נדירות, חורבן הבית, כרוך דווקא בהקמתו.