יהודי איראן והאפשרות הבהאית

ועוד שורה וחצי בעניין הבהאים, ולאור האשמה חוזרת ונשמעת כלפי חסידי הבהאא' אללה, כי אלה המירו את דתם של יהודים רבים באיראן, ניתן לדייק מעט, להפוך את המשוואה העדינה על פיה — ולטעון כי רבים מיהודי איראן המירו את דתם לדת הבהאית.

הנושא של המרת דת הוא נושא טעון, בטח בפני קהילה אתנו-דתית אשר בנתה לא מעט מן האתוס שלה על גבי סיפורים דיכוטומיים של רדיפה וביצור חומות, ובוודאי מתוך מצודתו הרמה של הפרויקט הציוני והשקפתו השלילית על הגולה היהודית לדורותיה.

בעוד שאת נושא הדיכוטומיה המודרנית האמורה אשאיר למומחים גדולים ממני, שווה לחזור לסיפור הבהאי עצמו וסוד ההצלחה הפנומינלי של אותו יצור כלאיים חינני שבין פוטנציאל התסיסה השיעית ליכולותיה המתמירות של המודרנה, ולהזדמנויות הבלי נדלות שסיפקה התנועה הבהאית המוקדמת ליהודי איראן.

בעוד שאין צל של ספק כי הקיום היהודי באיראן היה קיום של פשרות לא פשוטות, וזאת בדומה למיעוטים אתניים אחרים אשר נצרך בידם לשאת ולתת עם הממסד המוסלמי, זה הסוני של טרם המאה ה-16, וזה השיעי שלאחריו. הנוכחות היהודית באיראן מהווה פסיפס מורכב ביותר של זהות מקומית ודתית, לחצים ממסדיים ועממיים, אך גם סיפור של אוטונומיה תרבותית שהיא יהודית לחלוטין בטעמיה כפי שהיא פרסית עד רוויה בצבעי הרקע שלה, וכזאת שיתרה מכך, גם משאירה מקום לזהויות מורכבות יותר מאשר הניגוד הנצחי (לכאורה) של היהודי מול העולם החיצון.

כך, עוד טרם עלייתה של ה"אופציה הבהאית" מצאו היהודים את דרכם לשלב בין חיי הלכות חייהם לבין האפשרויות שהציבה בפניהם החברה הכללית, כאשר תרגומים נפוצים ופרשנות לספרות הפרסית הקלאסית שולבו לעיתים בחבירה למעגלים הרחבים של המסדרים הסופים השונים ואף הקרבה אקראית של כבשים לכבודו של האמאם השיעי השמיני, אפשרו ליהודים לממש את דרכם בתוך החברה האיראנית הכללית, לעיתים תוך עיקוף סיבובי של הממסד הדתי העוין של התקופה הקאג'רית, גם ללא צורך לממש את פיתויי ההתאסלמות והרווחה הפוטנציאלית שנלוותה אליה.

הלחצים השרירים, כולל העוינות הממסדית המושרשת כלפי בני הקהילה שכן בחרו להתאסלם אך נותרו מדיפי ניחוח חשוד של יהודים חבויים, הפכו את המצב היהודי לקשה במיוחד במקומות ובזמנים מסויימים, ואולי אין הפתעה בסמיכות הכרונולוגית היחסית בין התאסלמות חלק ניכר של קהילת יהודי משהד, והתגלותו של הבאב כמבשרה של בשורה מונותאיסטית חדשה, מספר שנים מועט לאחר מכן.

התנועה הבאבית-בהאית, כאמור, תוצר מרתק של היתוך העולמות של המאה ה-19, אפשרה לראשונה לרבים מתושבי המרחב הפרסי לזכות בראש גשר אל ליבה של המכונה המודרנית, וזאת ללא נטישה גמורה ומתבטלת בפני המערב ומורשתו הרוחנית, אלא כשותפים שווים ליצירתו של עולם חדש הנישא השמימה על הכנף הכפולה של קדמה טכנולוגית ופוליטית מחד, ושמרנות דתית מונותאיסטית מאידך. בטווח ניתנה להם ההזדמנות להרהר מחדש בשאלת איראן הנצחית, ולהצמיח מקרבם אמנים, מוזיקאים, אנשי מדע ושאר בעלי קומה.

ליהודים עצמם, הציעה אותה אופציה בהאית את האפשרות לתפוס מחדש את מקומם במרחב הביתי בו חיו מזה דורות, תוך מציאת נתיב עוקף לאורתודוקסיה השיעית הדכאנית,וכן נגישות מוגברת למוסדות המודרנה ותוצריהם בדמות חינוך, מסחר וקשרים חברתיים ופוליטיים. בעוד שקשה לעמוד את כמות המומרים היהודים לדת הבהאית במהלך מפנה המאה ה-19 ולאחריה, משקיפים חיצוניים, בהם יהודים אירופאים ואנשי מודיעין בריטים העריכו כי מדובר במאות רבות של משפחות בתקופה שקדמה למהפכה החוקתית של שלהי התקופה הקאג'רית, השקולות לאלפי יהודים הפזורים בקהילות רבות, בין היתר בחמדאן, יזד, טהרן ומרכזים חשובים אחרים.

בעוד שלנו, השרויים כאמור במרומי המגדל הדיכוטומי וצלליו, קשה לתפוס את המרת הדת היהודית-בהאית בכלים נקיים מן האתוס המשומד, חשוב להדגיש כי התנועה הבהאית, בוודאי בשנותיה הראשונות והמעצבות אפשרה לפלחים נרחבים באימפריה הקאג'רית את היכולת להגדיר את מקומן מחדש בעולם משתנה במהירות, וזאת ללא הכרח גמור לנטוש את מקומם החברתי המוכר. כך אנו יודעים למשל כי בשנותיה המוקדמות של הדת הבהאית המתגבשת, עוד התקיימו מוסדות בהאיים-יהודיים, ואלה הפעילו קצביה יהודית-בהאית כשרה, קיימו תפילות יום כיפור כהלכתן ואף שלחו אגרות סולידריות ל"בהאיים-הנוצרים" של ארה"ב מעת "הבהאיים היהודים" של טהרן, וזאת בטרם עבדול-בהאא' והחיבה המונותאיסטית לחומות בצורות סגרו את הבאסטה וטבעו הגדרה ברורה יותר למיהו יהודי, מיהו נוצרי, ומיהו בהאי כשר למהדרין.

לסיכומו של עניין, ובניגוד לטענה כי הבהאיים המירו את דתם של יהודי פרס, נסכם כי כאמור, יהודי פרס המירו את דתם לאמונה הבהאית בחפץ לב משום שהיא הציעה להם, באותו חלון זמנים מופלא שהוא שלהי המאה ה-19 ומעט אחריה, צוהר לעולם חדש ומאפשר יותר, ובו סיכוי לשוויון חברתי, גישה לטכנולוגיה והשכלה מודרנית וזאת כאמור בנקודה סינגולרית בה אור זר בקע את רעלת האורתודוקסיה השיעית הסף־מודרנית, ורגע קט לפני שהלאומנות, המרקסיזם, ולבסוף הציונות אפשרו ליהודי המרחב האיראני תיעול חדש ליצרים עתיקים, ורגע נוסף לפני שהאורתודוכסיה השיעית עשתה איגוף משלה ושלחה את כולם לכתוב שירה בכלא אווין.

ובעוד שלכורי הזהויות למינהם די בכך על מנת לקרוע קרע ולבכות את אבדנם של בני דת משה כה רבים לקרביו של עולם שכולו שיש, טווסים וקונגרסים בין תרבותיים, אולי ניתן להתנחם בכך שדת המודרנה עצמה, על גלקסיית אפשרותיה, זרמיה וגווניה האין סופיים היא המשווה הגדול המחלחל לכל פינה בכל מקום ובכל חברה אנושית.

ובעוד בני האדם מתרוצצים אנה ואנה בניסיון נואש לגרוף ולברור ולהבין מה שלהם ומה של השכן, המרת הדת הגדולה של הנצח עודנה בעיצומה ובסופו של דבר מי יתן ועוד נשב כולנו כאיש אחד על חורבות הציוויליזציה המוכרת, צופים בלופ אינסופי של סרטוני טיק טוק, ואוכלים סושי עם מיונז.

בהצלחה לכולנו ושלישי כי טוב