מהפכת היוגורט

בהמשך לתוצרי העיכול ההודו־אירופיים של אתמול, ולרגל החג, נוכל גם להתקדם במעלה שרשרת הייצור וכך לתת במה לשחקנים הקטנים ביותר במערכת.

נהוג להסביר את התפשטות העמים באירואסיה הפנימית באמצעות טכנולוגיות "קשיחות" כסוסים, מרכבות, מתכות וכדומה. אולם יפה יהיה להצביע על גורם נוסף, קטן בהרבה אך בעל השפעה לא פחותה אולי כחיידקים ושמרי תסיסה.

כזכור, שרידי תלכיד דמוי קפיר בני כ־3,500 שנים שאותרו באתר הקבורה של שיאוחה שבמדבריות מערב סין, מלמדים כי כבר בתקופת הברונזה התקיימו באזור מסורות מבוססות של התססת חלב. חילוץ הקוד הגנטי של התרביות המיובשות מגלה כי מדובר בשושלת קפיר נפרדת מזאת הקווקזית הנפוצה כיום, ובכל מקרה בענף מקומי שהתפתח לאורך נתיבי הערבה של אסיה הפנימית.

לא מפתיע אם כך כי תנועת הדחף האנושית אל תוככי הערבה, והפרדתה הסופית מאוכלוסיות החקלאים, לא נעשו רק בזכות ביות הסוס והמקנה והשתכללותן של טכנולוגיות רכיבה, אלא גם תוך אילופם של מיקרואורגניזמים, והנאה מפירותיהם החמוצים.

רובם של בני האדם הקדומים (ובדומה להיום), כלל לא מסוגלים היו לעכל חלב טרי מעבר לגיל ינקות, ולאחר הפסקת ייצור הלקטוז. למרות זאת, אוכלוסיות משמעותיות באסיה הפנימית מתקיימות באופן פרדוקסלי, וזאת במשך אלפי שנים, על תזונה מבוססת חלב.

המרת חלב גולמי ליוגורט, קפיר ותוצרים מותססים אחרים ותוך פירוק בקטריאלי של מרבית הלקטוז, מייצבת את המזון, מאריכה את חיי המדף שלו והופכת אותו למקור תזונתי חשוב בתנאי אי־הוודאות האקולוגית של אחת מן הסביבות הקשוחות עליי אדמות. כך, תסיסת חלב מהווה במידה רבה טכנולוגיה ביולוגית מהפכנית שהפכה עדרים למקור מתחדש ונייד של קלוריות, שומן וחלבון, ומעין "תבואה מהלכת" כפי שכינה אותה אחד מחוקרי טיבט הידועים.

מהפכת היוגורט, אם נוכל לכנותה כך, אפשרה במידה לא מועטה את התמרת אוקיינוס העשב למרחב בר ניהול ושימוש, תוך יצירת מרחב תרבותי עצום שנמתח מצפון הים השחור ועד רמת מונגוליה ומעבר להם, מרחב שהשפעתו על ההיסטוריה העולמית אינה ניתנת להתעלמות.

למרות הקשר הקרוב שבין מרכז אסיה המוקדמת לאוכלוסיות ההודו־אירופיות, טכנולוגיית החלב אינה בהכרח סמן הודו-אירופי, כאשר מוצא היוגורט עשוי בהחלט להיות קשור לחברות הביות המוקדמות של המזרח התיכון וכאשר עמים מאוחרים כתורכים, מונגולים, טיבטים ועמים סיביריים שונים אימצו גם הם מסורות דומות של התססת חלב, וזאת לאורכן של רשתות הגירה ואימוץ טכנולוגי כלל־אזורי.

עם זאת, היותן של שושלות הקפיר השונות קשורות, לכאורה, לאוכלוסיות מוקדמות השוכנות בשני צידי הערבה, עשוי להצביע על קשר מוקדם בין הטכנולוגיה הספציפית הזאת (כזכור תלכידים ייחודיים של מספר מיני שמרים ובקטריות), לבין התפשטות האוכלוסיות ההודו־אירופיות המוקדמות, גם כאשר אלה מפגינות בהמשך עירוב גנטי עם אוכלוסיות מוקדמות מהן, כפי שניתן אולי לייחס למוצא הנקברים באתר שיאו חה.

ובעוד שכרגיל אין מקום להיכנס לכל מיני תאוריות מהותניות, ובטח לא לאותו פטיש מפוקפק הקושר כוח יוזמה, עליונות דטרמניסטית, התפשטות טריטוריאלית וצריכת חלב בכל צורותיו, העובדה כי השפות ההודו־אירופיות הן הנפוצות ביותר בעולם המודרני מאפשרות לנו לכל היותר להרהר באותן אדוות מוזרות של תהליכים מאקרו־היסטוריים, ובאותה נשימה בכוחם של מיקרואורגניזמים לבנות, לשמר, ואף לחרב עולמות.