חגבים על שולחן השבת

היות שוועדת החברים שהתארחה אצלנו לסעודת שבת ניזונה בעיקר ממטעמי המזרח התיכון, מוטיבציה של רגע וקופסת חגבים כשרה למהדרין גויסו באחת ליצירת מנה אשר תשתלב מחד גיסא בשולחן בצורה הרמונית, אך מאידך גיסא תהווה הומאז׳ הולם לכל היוננאן הזה שמסביב.

וכך נצלו להם בלאט חציל ושורשי שאן יאו (Dioscorea polystachya), בטרם נכתשו למחית חלקה בצירוף נענע קצוצה, שמן שומשום ופלפל לבן. כל אלה, ובמיוחד הפלפל, הנענע והחציל, מקובלים ביותר במטבח היוננאני, כאשר ידוע במיוחד סגנון הצלייה וההגשה הייחודי לדרום מחוז יוננאן ולכפרי שישואנגבאננה.

כאזור חיץ דרומי, ולמעשה תאי בתרבותו, שישואנגבאננה מהווה ראש גשר ואזור חיבור בין מחוזותיה הדרומיים ביותר של סין למרחבים המוריקים של לאוס ודרומה. מקדשי התהרוואדה היחידים בסין, כמו גם הארכיטקטורה, השפה, האקלים וניחוח השווקים, קשורים כולם היסטורית ותרבותית למרחב הדרום־מזרח אסייתי שמעבר.

בעוד הירקות נצלים לאיטם, נקלו החגבים בווק חם, ולאחריהם נצרבו שום, זנגביל וצ׳ילי. כל אלה נכתשו אחר כבוד בצירוף רוטב דגים, מיץ לימון ועלי כפיר ליים. הממרח החריף, בדומה לתוצרי מטבח דומים מדרומה של יוננאן ומן המרחב הדרום־מזרח אסייתי שמעבר לגבול, עושה שימוש מרבי בחומרי גלם זמינים, טריים ומותססים כאחד, לכדי יצירת מטבל עתיר טעם ומזין, הראוי להשתדך למנת דג צלוי, אורז מאודה או ירקות טריים.

ניגוד המרקם והטעם המורכבים של מטבל החגבים החריף לאלה העדינים של מחית השאן יאו, הנענע והחציל, יצר שילוב מספק ומעורר למדי. אני חייב לומר שגם כטבח חובבן להחריד יצאנו, גם אני וגם החברים לשולחן, מסופקים למדי מהתוצאה — גם אם שמחנו על האפשרות להוריד עוד כף חומוס־פול כמקור מפלט ונחמה.

ובעוד שמיותר לציין כי אני וגם חבריי — סינים וזרים כאחד — לא מורגלים מלידה באכילת רמשי יבשה, הימצאותם בשווקים המקומיים לצד ערכם התזונתי הלא מבוטל בהחלט מזמנת מבחינתי הזדמנות להתנסות בשבירת החסם התרבותי ולשלבם במטבח באופן זה או אחר.