מסות
היסטוריה קצרה מאוד של מוזרות בסין
על סירוב, פרישות וחירות — ועל מקומו המתמשך של האקסצנטרי בתרבות הסינית.
סין · בודהיזם · תרבות מזון · היסטוריה · מסעות · שירה · אמנות
English edition
בעקבות שיחה אתמול עם חבר על מצב הידידות בסין העכשווית, שבה טען שאין חברות אמת בחברה הסינית כיום — טענה רגשית שאחר כך הצלחנו לסייג מאוד — עלה, כנושא צדדי, עניין המוזרות בתרבות הסינית.
הכוונה במוזרות כאן אינה לעניין בדברים חריגים, שהרי כאלה יש למכביר, אלא למקבילה העברית לאקסצנטריות.
לסין, כמובן, עיסוק אפיסטמולוגי ומעשי ארוך שנים במוזרות. לטעמי, היא אף משמשת צינור חמצן חיוני בחברה שבה לכידות, ואף נוקשות חברתית ופוליטית, הן אתוס יציב זה אלפיים שנה.
וכך, המוזרים הסינים מנקדים את ההיסטוריה הסינית מראשיתה ממש. שוב ושוב הם נוקשים במקל מגויד על דופנותיה של המקובלות הפוליטית, מאתגרים אותה בדרגות שונות של מחויבות ואחריות, ומעשירים אותה בצבעיו של האתגר המחשבתי — במגבלות האפשר. המוזר ידוע בעיקר בסירובו לשרת, כנגד שאיפה ערכית ומעשית יסודית באמנה החברתית הסינית. דוגמה מפורסמת לכך היא, כמובן, מחבר הג׳ואנג דזה, שכידוע שולח את פקידי המלך לעזאזל ומבקש שיניחו לו להמשיך לגרור את זנבו בבוץ.
אחרים החרו־החזיקו אחריו בכבוד. דמויות אהובות ומכובדות כמו יאן גואנג, וכמובן שבעת החכמים של חורשת הבמבוק — ובהם שיכורים, מתערטלים ובזי שלטון — מייצגות כולן את אותה עמדה סינית עיקשת ומוכרת, המציבה התנגדות למרכז כדרך פעולה. עמדה זו היא ״דתית״ במהותה: היא נובעת מפרשנות בהירה של הלכות הדאו ודרישותיו, גם כאשר הדאו עצמו סלחני כלפי החוטאים לו כביכול.
גישת עומק זו השתרשה היטב בלב הבודהיזם המזרחי. אנשי הצ׳אן־דזונג, שממנו צמח הזן היפני, העניקו לבוש בודהיסטי להלכי רוח דאואיסטיים, והקנו מקום נכבד — ולעיתים אף מואדר — להתנהגות אקסצנטרית. זו נתפסה כביטוי להבנת המציאות הנוכחת וליכולת לפעול מתוכה באופן משולח רסן, מיומן ואינטואיטיבי. דוגמאות למוזרות זנית יש כמובן למכביר, והיא אף מצופה במידה מסוימת מנזיר הזן הארכיטיפי, גם במסורת ההמשך היפנית. ג׳י המשוגע, וו ז׳ו, האן שאן ואחרים הם כולם ביטוי חי ונוכח למקומו של הכוכב המוזר בגלקסיה הקוגניטיבית הסינית.
גישה זו נעשתה נוכחת ואף מצופה כל כך — לפחות כמשחק אסתטי מעושה — עד שהשתלבה בספרות, באמנות ובשירה. די להזכיר אמנים כמו סו שי, מי פו, באדה שאנרן ואחרים.
אף שברור כי ראוי להרחיב על כל אחד מהם, הכוונה כאן היא בעיקר להאיר את המוזרות כעמדה חברתית ומוסרית שורשית בתרבות הסינית. עם זאת, חשוב להדגיש את ההבחנה הסמנטית והמושגית בין שיגעון כמחלת נפש, 疯, לבין גישה פרועה ומשולחת רסן, 狂 — כאמור, במגבלות האפשר.
כמוזר מלידה — תשאלו את אמא — אני מבין היטב את המשיכה ואת החירות שבעמדה האקסצנטרית. אני מעריך את אפשרויות הביטוי שלה בסביבת מגוריי כיום, כמו גם את הניואנסים המיומנים שמהם היא שואבת את כוחה ואליהם היא מפנה את משאביה הרבים.
בחזרה לסין העכשווית, ובתגובה למקוננים על רוח שחלפה, אני טוען בעקשנות מסוימת כי לשד העצמות אינו יכול להתאדות מן השלד. המוזרות עודנה ממלאת תפקיד נוכח בחברה הסינית כיום. בדומה לימי קדם, היא עשויה להיות עמדה פואטית ואליטיסטית במידת מה, אך שמור לה מקום נחבא ומובהק למי שבוחר בה, מתחייב אליה ואף מוכן לשלם בעבורה את המחיר החברתי הנדרש — במגבלות האפשר המבורכות.
יום טוב.
אפשר להחליק


