שוק חג הקורבן בקשגר

שוק חג הקרבן,

קשגר, מערב סין

מאז ביות כבש הבית בסהר הפורה, התפשטו אוכלוסיותיו המפריסות במקביל לביסוס חברות המדבר והערבה, ובשמשן מקור חשוב לכלכלת אנשי הערבה והמדבר של אסיה המרכזית.

כבשי ה"דונבה", כינוי גנרי לכבש האליה שמן הזנב, מהוות כיום כרבע מאוכלוסיית הכבש המבויית ברחבי העולם, כאשר אופיין החסון ועמידותן הופך אותן לזן אידיאלי לאזורי ספר המדבר הצחיח של מערב סין ומרכז אסיה, וכאשר היסטורית נחשב השומן האצור באליה למבוקש ביותר וחיוני לחלוטין לתזונת תושבי המרחב המרכז אסייתית, שאף החשיבו אותו פעמים רבות יותר מאשר את בשר הכבש עצמו.

עיד אל אצ'חא נתפס כהנצחת נכונותו של אברהם להקריב את בנו מתוך התמסרות לאל. אולם באדיקות הצופית הקורבן אינו רק אירוע היסטורי או מצווה טקסית, אלא מכוון כליל לעבר מסע ההתמרה הפנימי הזמין לכל אדם.

הממד הגלוי, הפומבי ובמידה מסוימת- הכפוי של פעולה מוסרית בעולם משמש אז כרעלה הכרחית לממד האישי והנסתר גם כך. מתח זה מתקיים כמובן כקו בוער לאורכה של המסורת, ודווקא הסרת הרעלה הפומבית משמעה לעיתים חריצת דין כמוכה טירוף, מורד ואף בן מיתה של ממש.

במסורת האיסמעאילית מופיעים שני הבנים, יצחק וישמעאל במעמד העולה, וכאשר אחד משמש לבסוף כשוער בפני פרוכת השני, במעמדו כאמאם הזמן. המהא-גורו אבן ערבי מוסיף כי הציווי האלוקי הקשוח משמש בהכרח מושא לפרשנות הכרחית, העדינה והחמקמקה שבה מתגלה ומגלה רק מבעד עדשת הלב הפנימית, וזאת דורשת גם כך קרבן וגילוף תמידי,החורג מאליו מן הנראות הגסה והמדממת של הטקס הציבורי.

אברהם, ישמעאל וגם ישוע עמדו בפני המוחלט המכיל בתוכו סתירות וסדר בערבוב גמור כאשר אותם גילויים ממש לא מהווים אלא ריבוא רעלות נוספות, וכאשר היכולת לדעת דבר לאשורו נדמה לליקוט ניצוצות או חלקי מראה זעירים מתוך קרביים מדממים.

ואולי בימים בהם נדמה כי זנחנו כל נכונות לאתיקה קהילתית בשמו המתעתע של השכל האוטונומי ובהם נראה כי התמסרנו, ובעל כורחנו, לאותה מריבה נושנה שבין יצחק לישמעאל על עולה עתיקה, ועל מי המשמש בתוככי הרעלה, נוכל לשאול את עצמנו, כמה מוכשרים אנו לשמש בנבואה, כאשר שקועים אנו בפירוק המלוכה עצמה.

שהרי הסכין המדממת מונפת לא רק כלפי בני הבזאר השכן, אלא בתוככי הבית ממש, וזאת בשם אותו שכל ידען וחורץ דין מציאות. ואולי בטרם נדע להבדיל בין מוץ ותבן, בשר, שומן ורוח, חושך ואור, ונדע ללקט ניצוצות של אור מבעד רעפי חכמה ובורות, יייתכן וזקוקים אנו שנית ובדחיפות ההכרחית, לטקס ולממסד בחומותיו הנוקשות ובאגרופו הקפוץ, על הקרבן הנצרך מכך.