נשאל ליבי, אילו שמיים אבכר

בשיחת חצר לילית על כוס יין אורז מקומי, מוזיקה מזרחית בוקעת מרמקול משומש, עלתה פתאום הטענה כי לי באי, אחד מזוג המשוררים המהוללים ביותר של שושלת טאנג הרחוקה, הוא למעשה משורר יין איראני.

ובעוד שהטענה לא נשמעה מוזרה במיוחד, לאורם של ימיו, חייו ותקופתו, שווה בכל זאת לבחון את האפשרות הזאת ברצינות הראויה. אני בהחלט לא קורא שירה גדול, אך לי באי בכל זאת ידוע כנושא דגל ההתפעמות השיכורה לאור ירח, באופן שבהחלט מהדהד במשהו את הארומה הנודפת מן המרובעים המאוחרים בהרבה של עומר חיאם, ובמידה מסויימת גם את אלה של משוררי התעלות פרסים אחרים.

היכולת לדמיין ולו תאורטית, כי לי באי הוא למעשה גלגול סיני מוקדם של משוררי יין ואקסטזה מן המסורת הפרסית, נובעת כאמור ממקום לידתו, רקעו התרבותי, סגנונו הלירי וגישתו הפילוסופית של לי באי.

בדומה לרבים, אלמונים וידועי שם אשר מעטרים את ההיסטוריה החברתית של שושלת טאנג (שיא סביב מאה שמינית בערך), מקום לידתו של לי באי אינו בסין עצמה, אלא הרחק בקצות מערב, ובגבולם התזזיתים של מה שמכונה בהסטוריוגרפיה הסינית "האזורים המערביים", אותם מרחבים זרים ומוזרים אשר בתקופה הנדונה כללו את שולי הגובי והטקלמקאן, הרי טיאן שאן הנישאים, וערבות העשב שמעבר.

ובעוד כי רוב הביוגרפיות המוקדמות של לי באי מאשרות כי מקום לידתו הוא בסביבות העיר סויאב, במזרח קירגיזסטאן המודרנית, המידע הזמין על מוצאו האתני של לי באי, מעורפל במקרה הטוב, אם כי נהוג להציגו כבנו של סוחר או איש שירות בן האן, וכאשר הנטיה להציגו כ"סיני" במובן המקובל כיום, הן מבחינת מקום לידה והן מבחינת יחוסו המשפחתי גוברת בביוגרפיות המאוחרות.

סויאב, כאמור מעוז צבאי סיני בחלקו, אך פנים אסייאתי באופיו שימשה כעיר ספר טיפוסית לאורך רוב שנות קיומה, כאשר אוכלוסיות איראניות, תורכיות וסיניות נתערבבו בה במזיגות שונות. עם זאת גם אם נניח כי אביו של לי באי היה סיני במוצאו, יש יסוד סביר להניח כי אמו היתה מרכז אסייאתית במוצאה, וזאת לנוכח מיעוט הנשים הסיניות באיזורי הגבול המערבי, ולאור העדויות ההיסטוריות והארכאולוגיות המאשרות אחוזים גבוהים ביותר של נישואי תערובת בין פקידים בני שושלת טאנג לנשים מקומיות.

הגירתה המדווחת של בני משפחת לי (כשם משפחתם של מייסדי שושלת טאנג — אנשי מחלוטה בעצמם), לעמק סצ'ואן, כאשר לי באי היה ילד רך אפשרה את צמיחתו בחיקה החם של התרבות העילית של ימיו, ונראה שהקרבה לחוגי האליטה אפשרה לו חינוך מצויין, אוריינות בלפחות זוג לשונות, וקרבה לחוגים "דאואיסטים" מוקדמים, אך זה לא נמנע, כמקובל מאז ועד היום, מיחסים עם אנשי דת בודהיסטים וחוגי ממשל בעלי נטיות קונפוציאניות, במיוחד בימי שירותו במעגלי השושלת השלטת.

עד כאן ניתן להניח בזהירות המתאימה, כי לי באי זכה להשכלה טובה בגיל צעיר, וכי הגיע מרקע תרבותי מעורב, וזה נשא מטען סיני ומרכז אסייאתי כאחד. בהעדר פרטים ביוגרפיים משמעותיים, אין אנו יודעים מה היה טיב יחסיו עם אמו ואביו, וקשה לאמוד את צבעי הרקע התרבותיים מהם הגיח.

שאלת יסוד אם כך, היא האם ישנו גשר סגנוני, תמטי או אחר בין שירתו של לי באי לסוגות שונות של שירת יין הנפוצות במרחבי מרכז אסיה ואיראן הגדולה, ובאם לשירתם של גדולי פרס ושירתו של לי באי שורש קדם איסלאמי משותף ובר מעקב.

בעוד שיין, וחומרי הזנה אחרים, בהחלט קיימים במסורת הלירית של מרכז אסיה הטרום איסלאמית, נראה שאלה בעיקר משתדכים להמנונים דתיים, שירי נצחון הירואים ובאופן כללי לתרבות המשתה המפותחת של המרחב האיראני המוקדם. ובעוד שתרבות המשתה המרכז אסייאתית היתה בהחלט אחד מן האלמנטים האקזוטיים שיובאו לחצרות טאנג בידי מהגרים מאזורי המערב, נראה ששירי פרישות עם או ללא תמות של התעלות שיכורה, (והיין עצמו כמושא אמיתי או מטאפורי בהקשר זה) התפתחו בקרב האיראנים רק לאחר ימי הכיבוש האסלאמי, עליתה המחודשת של השפה הפרסית בבוכרה וע'זנה, והתייצבות סוגות השירה הקאנוניות לשפה הפרסית, גם כשנראה שאלה נשענות על רגישויות מיסטיות ואקסטטיות שקדמו להן, אך כל זאת לא לפני סביבות המאות ה-12 וה-13 למנינם.

ובעוד שקל אולי לדבוק במראת הדימויים החיצונית, כדאי להדגיש כי נקודות המוצא החברתית, הדתית, הדידקטית והפילוסופית של חיאם, כמו גם של משוררים מאוחרים כחאפט', רומי ואחרים, נותרו שונות למדי מאלה של לי באי, דו פו וחבריהם המוקדמים שמעבר להר ולמדבר.

ואם אחרי הכל נידונים אנו לדחות בלב מלא צער את הרעיון המושך כי לי באי וחבריו הם מעין פרוטו סופים שיכורים ולבושי משי סיני, נוכל איפה להתנחם בכך שלסינים עצמם תרבות פרישה אקסטטית מכובדת משל עצמם, וזאת נשענת על יסודות מטאפיזים, חברתיים ופסיכולוגיים איתנים ועתיקים, וזאת זכתה לחיזוק והעשרה עם כל גל הגירה וכל פעימת הרס ויצירה, לאורכם של אלפיים שנה.

ואולי פרישה ככללה, אמיתית או מדומיינת, אפשרית בעיקר בחברה מורכבת, מרובדת ורבת צמתים, וכאשר לחציה, פיתוייה וסכנותיה המרובים של חברה שכזאת יוצרים בתורם את המתח הקורץ שבין שירות ובריחה, התעלות ומחוייבות חברתית קשיחה. אנשי פרישות, שירה ויין כלי באי, עמר חיאם ואחרים משמשים עם כן סמן רחוק וקורן של ריחוק פילוסופי עדין אך מנומק היטב. הגן המוגן, בחסותה של חומה, הר ערפילי או התנהגות אקצנטרית מאפשרים אם כן לשתיין הפיכח לחזות במציאות האנושית במלוא אורה, בגיחוך קל, אך אמפטי עד עומקו.

ואם כבר פנינו לעניינים כמסורת שתיינים, ייתכן ונוכל אז לראות את עומר חאם וכמה אחרים כיורשים דוברי פרסית, למורשת השירה הסינית, יתכן ואלה אפילו לא יתנגדו מאוד לזאת ההשקה. לחיים ושבת שלום.