שבטים אותנטיים

בשיחות עם מטיילים לעתיד חוזרות לעיתים מילות קוד הראויות זהירות. שתיים מרכזיות הן "שבטים" ו"אותנטי", שיחד מתחברות לעיתים לצמד המילים הגורלי "שבטים אותנטיים".

ובעוד שברור שאין בהכרח שגוי במסמנים הללו, יש מקום להתעכב על המסומן — ועל הדרך לטייל קצת דרך ההיסטוריה של הפוליטיקה האתנית בסין, מאז ועד היום.

שבט ניתן להגדרה אולי כקהילה פוליטית מבוססת קרבת דם, כזו שבידה סמכות אוטונומית וקולקטיבית על שטח ואוכלוסייה מוגדרים — בכח הנהגה שושלתית או סמלית, ותוך אחיזה ביכולת הצבאית הדרושה להגנה על סמכות זו.

מאפיין בולט של ההיסטוריה הסינית לאורך אלפי שנים הוא מעבר הדרגתי ומתמיד מסמכות פוליטית מבוססת קרבת דם אל מדינה ריכוזית ובירוקרטית, בעלת סיבולת מינימלית, אם בכלל, למוקדי כוח חלופיים.

מעבר מתמשך זה — מהנהגה תורשתית ומקומית אל פקידות ממונה — לא התרחש מן הסתם בקצב אחיד, אולם כיוונו הכללי נותר עקבי למדי מתקופת הברונזה, ביתר שאת לאחר איחודה האגרסיבי של סין בידי קיסרות צ'ין ועד לסופה של שושלת צ'ינג הסף-מודרנית.

כך דעכו בהדרגה מרבית מוקדי הכוח שאפשר לראותם שבטיים עוד טרם התקופה הקיסרית, כאשר במקביל המשיך מוסד בית האב (宗族) לשמש מוקד מרכזי לתחרות כלכלית, חברתית ומעמדית. לעיתים אף עלה ענף מסוים מתוך בית אב כזה והקים שושלת קיסרית חדשה — אולם מרגע שעשה זאת, הפך בית הקיסר למוסד פוליטי נפרד, ולעיתים אף פעל לצמצום כוחם של קרוביו ושל שושלתו הרחבה.

לעומת החברה ההאנית, סין ההיסטורית באה במגע סדיר — ולעיתים אף באיחוד פוליטי — עם חברות שאפשר לכנותן שבטיות. חלקן, כמו צאצאי השיונג-נו, החיתאנים, המונגולים והמנצ'ורים, השכילו גם לייסד שושלות כיבוש, אשר באירוניה הובילו להרחבת המדינה ההאנית אל גבולות חדשים ואל מגע עם חברות "שבטיות" נוספות.

גם תגובת האימפריה לאזורי הספר המתרחבים הייתה מורכבת יותר משליטה ישירה: במקרים רבים העדיפה המדינה למשול באמצעות שלטון עקיף, כדוגמת שיטת השליטים הילידים (土司) בדרום-מערב סין, ולצדה הסדרים קרובים במונגוליה, בטיבט ובשינג'יאנג.

ראשי הקהילות המקומיות — בהן חברות שבטיות או חברות ביניים — המשיכו להחזיק בסמכותן המסורתית, תוך הכרה, נומינלית לעיתים, בעליונות המערכת הקיסרית. המדינה מצידה עודדה לא אחת הגירת אוכלוסייה האנית, הרחבת רשתות סחר, הקמת מוסדות חינוך בנוסח ההאני ושילוב האליטות המקומיות במערכת המינהלית — ובסופו של דבר, החלפה גוברת של מערכות קודמות בפקידים ממוני שלטון.

רמת ההצלחה של תהליך זה הייתה מורכבת: ספר האימפריה הרחוק שמר על מידה משמעותית יותר של אוטונומיה עד תקופת צ'ינג. הדבר שיקף לא רק שונות במנהג ומידות שונות של "בישול", אלא גם את מגבלותיה המעשיות של המדינה בניהול אזורים מרוחקים, הרריים ומגוונים אתנית.

תהליך ארוך זה בא לידי שיא רק עם הקמת המדינה הסינית המודרנית, ובמקביל למדיניות ה"מיעוטים הלאומיים". מונח מורכב זה משקף במידה מסוימת ביתור וחלוקה מחדש של יחידות זהות קודמות: פירוק סופי של שאריות האוטונומיה הפוליטית של אזורי הספר, כולל אלה שעוד אפשר היה לכנותן "שבטיות", והמרת המבעים העצמאיים של קבוצות אלה בייצוג פוליטי סמלי, בפולקלור צבעוני ובשימור מנהגים, חגים וזיכרון קולקטיבי — רובו נוצרף מחדש כחסר יכולת איום על המדינה הבירוקרטית, או נשמר חבוי תחת השיח הפומבי.

בחזרה לשאלת הפתיחה, ובנימת סיכום: נראה שאין כיום בסין "שבטים" במובן האנתרופולוגי, והמעט מיושן, של המילה — ובטח לא כישות אוטונומית המנותקת ממוסדות המדינה. וגם אם קבוצות רבות עוד שומרות על זיכרון פנימי המשקף את העולם הישן, נראה שכעת מדובר בגחלת בלבד, שעתידה לוט בערפל.

אה, ו"אותנטי"? אותנטי זה מה שיש.