דרכי תה 1778# נשמת סמובר

הסמובר, המוכר היטב לרבים מיוצאי ברה"מ לשעבר וכן לאלה שמקורם באיראן והארצות השכנות לה, הוא כלי פשוט כפי שהוא גאוני למדי ביכולתו להעמיד מצבור זמין של מים רותחים לשימוש סדיר וזאת בהקשרים ביתיים ומוסדיים כאחד.

אינטואיטיבי ככל שיהיה מבחינת המבנה ואופי השימוש בו, הסמובר אינו כלי עתיק במיוחד ואף כי כלים דומים לו ובראשם האאוטפסה ההלנית-רומית והחואו גואו הצפון-סיני שימשו למנהגים מקבילים, בין השאר לחימום מים למשתאות והרתחת מזון, בהתאמה, הסמובר, כלי שהוא מוסד בפני עצמו, נדרש היה לתנאים גלובליים ספציפיים על מנת לבוא לאוויר העולם והוא עטור מים, אש ותמרות עשן.

מספר תאוריות נקשרו במוצאו המדוייק של הסמובר, חלקן נוגעות לא רק בסוגיות של פיתוחים טכניים ותרבות חומרית וצרכנית אלא גם ישירות בשאלות של זהויות לאומיות, רומנטיות ופולקלוריסטיות כפי באו לידי ביטוי ברוסיה הטרום-מהפכנית, ואלה עצבו את האמונה היוקדת כי הסמובר הוא פיתוח רוסי מקומי, ובמידה רבה בלעדי.

עלייתה של האמפריה הרוסית, בתחילה על בסיס נסיכות מסקווה ובהמשך על סמך סמכותם ויכולתם של צארי רוסיה השונים, וזאת בתקופה שבין שלהי הנוכחות המונגולית במערב אסיה ועד המאה ה-17, הפכה את רוסיה למעצמה גלובלית של ממש, תוך שהיא הולמת בגבולותיה החדשים בקצות מזרח ומערב כאחד, ושוזרת בתוך כך את גורלה בגורל המדינות השכנות לה.

בעוד שניתן בהחלט להניח כי ההיכרות הרוסית המוקדמת עם התה הסיני התרחשה באמצעות מגע ישיר, או לפחות דרך סוכני משנה שוכני ערבה, זאת היתה מוגבלת בתחילתה להיכרות עמומה עם עלים רתוחים שנראה כי לא הותירו חותם רב ברישום ההיסטורי, וכאשר כן עשו זאת, היה זה בדמות קוריוז אקזוטי או במסגרת שימושים רפואיים, בדומה למוצרים אחרים מרחוק הנמדדים במשורה.

את התבססות התה הסיני בצארות הרוסית אם כן אין לחפש במולדתו המזרחית, אלא בקצות אפילת מערב. תרבות התה כזכור, תוצר סגולי ומקומי למדי בתרבות מזרח אסיה, התפשטה לאירופה בראשית המאה ה-17, בראשית על כנפי הסחר ההולנדי וכ-70 שנים לאחר מדי על ידי שכניהם האנגלים, מהלך שעורר שינויים מפליגים בתחומים רבים של התרבות הצרכנית, האוריינטציה המסחרית ומן הסתם, במגמות הגאו-פוליטיות של המערב ככללו.

תרבות התה המערבית והכלים הקשורים בה היו אמנם מחווטים היטב בראשיתם עם האם הגדולה שבסין, אך צרכי המקום והתנאים הסוציולוגים השונים עשו את שלהם והביאו להתפחותם של מכשירים שונים אשר נועדו לקיים את צרכי האחסון, החליטה, ההמתקה, המהילה, הלגימה והנשנוש הקשורים בצריכתם של העלים מן המזרח. כך התפתחו, החל מסופה של המאה ה-17, שורה של פיתוחים אירופיים מקומיים, הכוללים בין השאר קומקומי תה מכסף, חומר מחורבן לכל הדעות להכנת תה מבחינה סינית, אך הקשור היטב בהיבטים של פרסטיג' מבחינה אירופאית.

אל אלה הצטרפו כעבור מספר שנים מעמדי תה מסוגננים המאפשרים להבעיר תחתם מבער שמן קטן שאמנם לא אפשר את הרתחת המים, אך כן את שימור טמפרטורת המים במצב ראוי לחליטת עלי התה. עם פעפוע תרבות התה במורד המדרג החברתי החל מתחילת המאה ה-18, פיתוחים נוספים, בעיקר בידי אמני מתכת בריטים והולנדים, אפשרו את הגדלת מיחמי התה האירופיים, או "אגרטלי תה" כפי שכונו לעיתים, תהליך שהגיע להבשלה באמצע המאה ה-17, יחד עם אימוץ נלהב של מוטיבים נאו-קלאסיים השואבים מן הפרופורציות והתרבות החומרית של העולם העתיק.

צרכנות התה המערבית של המאה ה-17 וה-18, תוצר של רישות מסחרי חסר תקדים בהסטוריה האנושית וששיאה בלגימת משקה מזרחי ואקזוטי בכלי חמדה עשויי מתכת יקרה ופורצלן המעוצבים על פי האידיאלים המשוערים של קדמוני יוון ורומא הביאה למפץ תרבותי קטן שהרעים לאורכה של אירואסיה המערבית כאשר הגלובליציה המסחרית בתה אפשרה לראשונה לשכבות הולכות וגדלות בארצות המערב להנות מצריכתו, אם כי הפיכתו למוצר עממי ברוב אזורים העולם לא הורגשה עד עומקה של המאה ה-19, כאשר מטעי התה של הודו הבריטית החלו להציף את השווקים בתה זול הזמין כמעט לכל כיס.

חזרה אחורה בהסטוריה הרוסית, לאורכה של המאה ה-17 זאת מתחה אמנם את גפיה הארוכות בואכה מזרח , אך הפנתה במידה מכרעת את פניה למערב, אימצה בדרכה שלה רבים מן המוסדות, הערכים והשאיפות האירופאיות, כאשר התה הצנוע, כסממן מעמד ומוצר כאחד, גילם לא מעט מן הגורמים הללו. וזה התדפק על דלתותיהם של אצילי רוסיה, אשר הגיבו בהתלהבות ערה למשקה המחייה, על שלל המשמעויות הפוליטיות והאסטתיות הנלוות ללגימתו.

תעשיית המתכת הרוסית, תוצר נוסף של קשרי התרבות, המסחר והגלובליזציה הכללית שקשרה את רוסיה למערב אירופה לאורך המאה ה-18, הפכה בהדרגה לענף משגשג למדי הנשען על עושר המחצבים הרוסי מחד, על צרכי השוק המערבי מאידך ועל יכולתם של התעשיינים הרוסים לחבר כהלכה את שניהם, תהליך שעל פי נראטיב מקובל, הביא להמצאת הסמובר בטולה, מרכז תעשיית המתכת הידוע שמדרום למסקווה, או באופן ציורי מכך, בהרי אוראל, נקודת המפגש הסמלי שבין "מזרח" ו"מערב" שבליבה של רוסיה היבשתית.

הרוסים עצמם, אשר למרות הגבול היבשתי הארוך עם ממלכת המרכז יבאו כמויות ניכרות של תה דרך מערב אירופה, נאלצו, בין השאר בשל מאורעות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות להסתמך ביתר שאת על יבוא יבשתי ישיר דרך הגבול המונגולי, וכך "תה האורחות" הידוע, ובעיקר תה דחוס מטעמי מס, הפך להיות תחום מכניס ביותר אשר עודד בתורו כניסת סוחרים נוספים לסחר התה הסינו-רוסי, והפיכת המשקה, כעת זול מאי פעם, למוצר זמין כמעט-לכול הנמכר באופן חוקי בפונדקי דרכים ומוגש ביד רחבה, כאשר כל הדינמיקה המסחרית-חברתית הדחוסה הזאת מתגלמת בגופו הממורק וצופן החום הטוב של הסמובר.

בהקשר זה, ייתכן ושותף נוסף הקשור באבולוציה של הסמובר הוא הסביטניק, מעין קומקום מתכת נייד אשר שימש לשינוע ומכירת סביטן, משקה עתיק ומחמם הנרקח מתערובת של מים ודבש ומולסה, לרוב בשילוב עם תבלינים חריפים כזנגוויל, קינמון, ציפורן ולעיתים מרכיבים אחרים כדגנים, חומץ, אלכוהול או כשות ונמכר על ידי רוכלי רחוב באופן הדומה למוכרי התמרהינדי של המזרח התיכון המהביל. בעוד שקומקומי הסביטן, מעין הכלאה בין קנקן התה האנגלי לגוף חימום פנימי ומוסק פחם הדומה במבנהו הבסיסי לסמובר, נתפסים לעיתים גם הם כפיתוח רוסי מקומי אם לא לאבותיהם המידיים של הסמוברים, נראה כי הראשונים שבהם נוצרו פחות או יותר במקביל לחדירת תרבות התה לערי רוסיה, אך נענו לצרכי השוק בעידן בו התה היקר היה עדיין נחלתם הכמעט בלעדית של של חוגי האליטה. ייתכן ולאורך תקופה קצרה אך הרת שינויים, שכנו הסביטניק והסמובר כרס לכרס בעודם מחממים את קרביה של רוסיה, אך זאת אולי לאורכם של קווים מעמדיים, טרם הפיכתו האמורה של התה למשקה זמין לכל כיס במהלכה של המאה ה-19.

היה זה עם כן לאורכה של המאה ה-19, בה הפך הסמובר מחפץ חמדה יוקרתי ויקר מציאות המעטר בעיקר את אחוזות האליטה, למכשיר הנפוץ כמעט בכל בתי רוסיה, כולל במשכנות האיכרים. שחרור הצמיתים של אמצע המאה ה-19, שלח אמנם גלי זעזוע בכל קהילות רוסיה, אך הביא, חרף התנגדויות מסויימות, להמשך חלחול המשקה המבורך לעורקי כלל החברה הרוסית, כאשר ביטויים ספרותיים, חלקם על ידי גדולי הספרות הרוסית עצמם, הביאו את התה, ואת הסמובר כמיצגו עלי אדמות, לדבר מה המייצג הרבה יותר מסך רכיביו, ולעמוד תווך לאומי-כמעט שבכוחו לייצג ביתיות, משפחתיות, חום, שיח-רעים, וחוסן כלכלי כאחד.

ייתכן ועלינו לזקוף זאת להיבטים של שכחה הסטורית, או לעניינים של גאווה וזהות לאומית בריאה בסך הכל, שנראטיב המוצא הרוסי הבלעדי של הסמובר עלה תוך התעלמות נפוצה מכמעט מאת השנים בהם עסקו אמני אירופה בפיתוח ושכלול "אגרטלי התה", תהליך אשר הגיע להבשלה מלאה במהלך אמצע המאה ה-18, בטרם עברה הגחלת לרוסיה הצארית והתבססה בה פחות או יותר במקביל לדעיכתה במערב אירופה, וזאת מתוקף תהליכים חברתיים, מוסדיים וטכנולוגיים כאחד.

כבאין ספור מקומות בזירה העולמית התוססת של המאה ה-19, תהליכים מורכבים ביותר של גלובלזציה, אורבניות עולה, קישוריות מוגברת ושינויים כלכליים, פוליטיים וגאוגרפים הביאו לעלייתה של תרבות התה הרוסית, תוך שהיא מתעצבת במקביל לדינמיקות הפנימיות והחיצוניות שהפכו את רוסיה לאחת מצרכניות התה הגדולות בעולם במפנה המאה העשרים ובעודה מחבקת לחיקה את מיחם התה, הסמובר, וזאת באופן שלא עשתה מעולם אף אומה לפניה, או אחריה. "מכשיר התה" האיקוני אמנם לא נוצר ברוסיה והוא חב את הולדתו לסבך גורמים גלובלים המשתרעים מנמלי סין ועד צוקיו הלבנים של האי הבריטי ומגבעות דרג'ילינג ועד הרי אוראל, אך גם אם גופו המלוטש של הסמובר הוא בבירור יצור גלובלי מבסיס ועד צוואר, לפחות עלינו להודות בלב שלם כי רוסי הוא, לפחות עד עמקי נשמתו המהבילה. .