קליגרפיה ואסלאם בסין

"העט הוא ברוש בגנו של הידע, הצל שהוא מורה, זוהר באבקו"

(קאד'י אחמד) . כתב "סיני" (صيني ) הוא מביטוייה הנעלים ביותר של הנוכחות המוסלמית בסין. הכתב התפתח במיוחד לאחר המאה ה-17, בד בבד עם תהליך הטמיעה התרבותית של המוסלמים בסין והפיכתם לקבוצה המובחנת כיום כ"חווי", או מוסלמים-סינים.

קבוצה זו חולקת עם קבוצת הרוב בסין, בני חאן, את שפתה הסינית ואת רוב מאפייניה התרבותיים, אך נבדלת בהמנועתה מאכילת טריפה וכן בשימור זכרון הסטורי של מוצאם בחצי האי ערב, איראן ומרכז אסיה. מבחינה גנטית נמצא עם זאת, כי אין מדובר בקבוצה הומוגנית וכי קהילות שונות ברחבי סין נבדלות במידה שונה מאוכלוסיות חאניות "טהורות".

בהשאלה ניתן לומר כי הקליגרפיה המוסלמית-סינית נושאת בקרבה מטען גנטי דומה, בהדגימה עירוב מושלם בין האקספרסיביות האינטואיטיבית של המסורת הסינית לזרימה המדודה והמאוזנת היטב של המסורת הקליגרפית המוסלמית.

בהתאם לכך, מוכשרים הקליגרפים בני החווי בשתי המסורות, וכל התרשלות בהשגת בסיס איתן בשתי המסורות הקליגרפיות, זאת המזרחית, וזאת המערבית, משמעה הבעה פגומה של השלמות הדרושה מאומנות המכחול.

את כתב ה"סיני" וביטויו באבן ובמכחול, ניתן לפגוש במסגדים ובקברי קדושים סופים ברחבי המדינה, וכן פעמים רבות על קירות מסעדות חלאל המתמחות באיטריות ושאר מטעמים יחודיים לבני הקהילה.

המסורת הקליגרפית המוסלמית-סינית, כאשר היא במיטבה, מציגה עם כן ביטוי אסתטי מושלם של האיחוד בין שני צידי היבשת, בנתיב בוהק וחד כמשיכת מכחול.