בין יעור למדבור, בסין ההסטורית

בניגוד לחורשות וליערות המוכרים כיום למבקר באיזור בייג'ינג, נופי צפון סין בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נראו צחיחים באופן מכמיר לב.

תמונות מוקדמות של אתר החומה הגדולה בבאדלינג, קברות שושלת מינג ולמעשה כל איזור הגבול הצפוני חושפות נוף מותש, חשוף ומדולדל לחלוטין

; לאורכה של תקופת צ'ינג המאוחרת, כיסוי היערות הכללי בצפון-סין, ברמת הלס ובמונגוליה הפנימית התכווץ לשיעור של כ-5–10% בלבד, וזאת לעומת 20–30% מאתיים שנה קודם לכן. סחף קרקעות הלס הרגישות גם כך האיץ את תהליכי ההתדרדרות הסביבתית ואת הרחבת תהליכי המדבור כאשר ניתוחי שיירי אבקנים מראים כי יערות אלון ואורן פינו את מקומם לערבת עשב יבשה למחצה כבר במחצית המאה ה-19. הסרת שארית כסות היער, תהליך שנמשך למעשה מאז התקופה הנאוליתית, החמיר את הצפות הנהר הצהוב וכיסה את בייג'ינג בדוק כמעט תמידי של אבק.

המשבר האקולוגי תודלק בידי גידול אוכלוסייה חסר תקדים: מכ100 מיליון במאה ה17, ליותר מ-300 מיליון לקראת סופה של המאה ה-19, כאשר הצורך המתמיד בחומרי הסקה ובניין הביא ללחצים אדירים על מערכות היער הקיימות ולמעשה כמעט והביאו לחיסולם הגמור.

מרידות תכופות, הרעב הגדול של צפון סין, הצורך הגובר באדמות חקלאיות ושיתוק יכולת המשילות הממשלתית יצרו לחצים נוספים על משאבי הקרקע כולל במדרונות ההר התלולים, כאשר איסורי הכריתה הקיסריים נותרו אות מתה על מדפי שושלת דועכת. . מאז שנת 1978 שינתה סין מהותית את מערכת אספקת העץ המקומית – תוך הגבלה מחמירה של בירוא היערות הטבעיים. חגורות "החומה הירוקה" וכן שימור והבראת יערות טבעיים, הביאו להתייצבותם של עשרות מיליוני דונמים של שטחי יער, כאשר רוב השטחים החדשים נתונים תחת איסורי כריתה מוחלטים או נמצאים בחגורות מגן צפוניות יבשות שאינן מתאימות ביותר לכריתה מסחרית.

כיום, רק כ-60% מצריכת העץ הנוכחית של סין (כ-120 מיליון מ"ק ב-2023–2024) מגיעים ממקורות פנים: כמעט כולם ממטעים מהירי-גידול בצפון-מזרח ובדרום, בהם שולטים בעיקר עצי אקליפטוס, צפצפות וארזית. יערות טבעיים, שהיו בעבר עמוד השדרה של האספקה המקומית, כמעט ואינם מנוצלים מסחרית.

מאחר וצרכי השוק הסיני עדיין עולים משמעותית על התפוקה המקומית בת-קיימא, סין נותרת תלויה ביבוא לכ-40% הנותרים, מקור רק חלקם מיערנות חקלאית, בעוד השאר נרכשים, כשלא נבזזים ממש, מסביבות טבעיות בדרום הגלובלי. פרדוקס נוכח, אך בעיקר אולי סמן לאופן שבו מידת ההצלחה של יישות פוליטית נמדד ביכולתה להסיט ולהרחיק את צרותיה האקולוגיות, הרחק מעבר לגבול החיצון.