נזירים בשר ודת

אחד המורים טען כי אני "מריח מבקר", ובעוד כי ההערה בעיקר שעשעה אותי, בטח בהעדר חוש מפותח ליראה הסינית הידועה, גם לא רציתי לתקן אותו כי אני לא אוכל המון בקר - וכי מקור הריח כנראה מבשר אחר.

ובכל זאת היה קשה באותו רגע שלא לחשוב על נטייתם, הספרותית לפחות, של נזירים סוררים לצריכת בשר ושאר חומרים טמאים, ובטח על אותו היתר לצריכת בשר, אשר קיבלו כביכול נזירי שאולין בידי היורש לבית טאנג, לי שי מין. העדויות ההסטוריות הקושרות בין בית המלוכה של טאנג למנזר האגדי, מן הסתם אינן מזכירות היתר כזה, והמיתולוגיה המאוחרת נועדה אולי ליישב בין הלכות הפרישות הבודהיסטית- לבין דמותו הפרדוקסלית של אותו של נזיר לוחם.

השור והתאו החורש חיוניים היו כזכור לעבודת השדה, ולכן הוטלו בסין ההיסטורית, לפחות בתקופות שונות, מגבלות על שחיטתם. הבודהיזם המוקדם אסר אמנם אף הוא על אכילת בשר בתנאים מסוימים, אך נטיה זו נתחזקה מאוד עם התבססותו בסין, תוך ביצור אידיאל הצמחונות כביטוי לחמלה מוחלטת כלפי כלל היצורים החשים .

הטאבו ההסטורי, גם כאשר לא היה מוחלט, נתפתח אז מתוך אותו מפגש מורכב ולעיתים חפיפה של ממש, שבין צרכים חקלאיים, מסורות מקומיות והשפעות הודיות זרות. כך הפכה ההימנעות מבשר, ולרוב מכל מוצר מן החי, לסמן מרכזי של הבודהיזם הסיני, וכאשר זאת מעוגנת בכתבי המהאיאנה מחד, ובאתוס הכלכלה העצמאית של המנזרים מאידך.

המיתוס הצבאי של שאולין, והיתר אכילת הבשר בתוכו, בין אם כפועל יוצא של צו קיסרי, או בגרסא אחרת- אישור שמימי מן היישות הזועמת וג'רא-פאני לאכילת "בשר וגידים", מתנקז בכל אופן לאותו קו ביניים מדמם, ובכל מקרה בעייתי, שבין כריזמה רוחנית לעצמה ארצית.

פעילותם הצבאית של נזירים המזוהים עם שאולין (כמו גם נזירים ממוסדות אחרים בחנאן, סצ'ואן, ואולי אפילו דונחואנג), היא עניין וודאי למדי , גם אם אין בכך להוכיח כי אלו צרכו בשר, או כי המנזר ההסטורי עצמו נהנה מפטור ממלכתי, או שמימי, מן הקוד הנזירי. דמותו המוכרת של נזיר הקונג-פו הארכיטיפי, היא עם כן, במידה רבה תוצר של אותו מפגש מאוחר למדי בין היסטוריה ופולקלור, ובוודאי ספרות עממית ובהמשך- מיתולוגיה קולנועית.

את נטייתם של קבוצות נזירים מסויימים, ולעיתים של מנזרים שלמים, לעיסוק ביעדים צבאיים ניתן אם כן לשייך לשזירת המוסדות הבודהיסטים ברקמת הארץ, על האילוצים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים הנגזרים מכך. מבחינת כך, אלה הנקשרים בצרכי הבשר, סופם לבסוף, לקנן בו, כצרכי כל אדם.