כוזרים, ואיוולת

חקר הממלכה הכוזרית וגורלותיה הוא ענין מורכב לא רק בשל העדר די מוחלט של קונצנזוס מחקרי לגבי טיבם המדוייק של המשטר, הכלכלה והדינמיקות הפנימיות שלה, אלא גם בשל התלות הגדולה של הבנתנו את הממלכה הכוזרית במתח שבין העדויות הטקסטואליות לממצאים הארכאולוגים הקיימים והיכולת לפרשם כהלכה, תהליך שבאופן טבעי הוא איטי ומתסכל כאחד. חוסר היכולת לקיים קונצנזוס מחקרי בנוגע למדינה הכוזרית ונתיבותיה קשור גם אולי לדינמיקות זרות למושא המחקר, ולנטיות אנטי-יהודיות מסויימות שלא רק ששמו מקלות בגלגלי המחקר האובייקטיבי של המדינה הכוזרית, אלא הצטרפו בסופו של דבר לנטיה, השגויה כשלעצמה, להתרכז לעיתים בחקר המדינה הכוזרית באופן מוגזם דרך הפריזמה היהודית, ובדרך כך לגרור אותה אל ביצות אידיאולגיות שהקשר שלהן להבנת המדינה הכוזרית, רופף במקרה הטוב.

בעוד שמקורותיה של המדינה הכוזרית מעורפלים כנהוג במקומותינו, נראה כי האצת החלקיקים האתנים השכיחה באירואסיה הפנימית הביאה להתכה ויציקה של תצורה תורכית שבטית חדשה השולטת על ערב רב של עממים תורכים, איראנים ודוברי לשונות אוגריות. באמצע המאה השביעית המדינה הכוזרית כבר יושבת לבטח על כמה מנתיבי הסחר החשובים ביותר באירואסיה, מימיים ויבשתיים כאחד, תוך שהיא נהנית מיכולתה לנקז לתחומה את הסחר היבשתי , למשוך אל בירתה שעל הוולגה שלל אמנים ואנשי מסחר מוסלמים, נוצרים, יהודים ואחרים, ולבלוע אל קרביה מוצרים שמקורם בסין, מרכז אסיה, המזרח התיכון וצפון מערב אירופה כאחד.

וכזאת ככל הנראה היתה כזריה, מבנה רב-לשוני ורב-תרבותי המאגד בתוכו קבוצות בעלות רקע אתני מורכב ופעילות כלכלית מגוונת ובעודה מחושקת היטב תחת פרוכת המשי הנסתרת של הכגן הקדוש, ואגרוף הברזל הגלוי של סגנו הכגן-בק. ההיבט המיוחד של שיטת הממשל הכוזרית, במסגרתה לבש ראש המדינה היבט סמלי במהותו, בעוד סגנו ומפקד הצבא היה אמון על ניהול המדינה בפועל, יוצרים אולי קוריוז היסטורי (ושמקוריותיו המשוערים מרתקים למדי), אך שוב לא יחודי במרחב המדובר, ואלה בוודאי לא שינו את מהותה של המדינה הכוזרית כמארג פוליטי סבוך הקושר יחדיו אליטה שבטית מובחנת ושלל גורמים מקומיים ואזוריים שנספחו אליה, וזאת בהצלחה מפתיעה ולאורך כ-300 שנים במהלכם נהנתה מיוקרה, יציבות פוליטית ושגשוג כלכלי לא מועט.

ככל הנוגע להתיהדות הכוזרים ומועדה, ותחת תנאי חוסר ההסכמה החוזרת בתחום, מקובל בקרב חוקרים מסויימים וזאת בהסתמכות על מקורות ביזנטיים, קווקזים, איסלאמיים ואחרים, כי אימוץ היהדות על ידי הכוזרים התרחש בשלבים תחת השפעת סוחרים יהודים או קהילות מקומיות בסביבות הקווקז והים השחור במהלך מאת השנים שבין אמצע המאה השמינית לאמצע התשיעית, תהליך שהגיע להבשלה במהלך המאה התשיעית למניינם. חשוב לציין בהקשר זה כי סוגיית ההתגיירות עצמה נמצאת תחת פולמוס לא קטן תוך התמקדות בסתירות הטקסטואליות הנוגעות לנראטיב ההתגיירות, ועדויות ארכאולוגיות משמעותיות כאמור-אין*.

אך אם מקבלים בכל זאת לשם הדיון את רעיון התגיירות הכוזרים כעובדה היסטורית, נראה כי הדינמיקה האפשרית שמאחוריה נראית אולי מוזרה יותר לעין המודרנית, מאשר לשליט ערבות תורכי המפלס את דרכו בעולם הגאו-פוליטי הגועש של סביבות המאה השמינית-תשיעית, כאשר מקובל לטעון כי הרצון הכוזרי בעצמאות אידיאולוגית וחופשית מהשפעותיה של ביזנטיון הרשעה מחד ובגדד הגרגרנית מאידך הביאו לבחירת האליטה הכוזרית בדת מבוססת אך נייטרלית למדי מבחינה גאו פוליטית, וזאת כחלק ממהלך מחייב של בניית מסגרת אימפריאלית ברת קיימא.

יחד עם זאת, ומעבר לעובדה הפשוטה שאימוץ דתות שונות ומשונות, חלקן אזוטריות וקשות לכאורה ליישום ממלכתי, הוא מהלך בעל תקדימים מבוססים בקרב עמי ערבות, ההנחה הרומנטית מעט כי האליטה הכוזרית הפכה בסיבוב תרנגולת קל לקהילה יהודית רבנית במובן המוכר לנו כיום, או אף דומה לכך נראית מעט מוגזמת ובין המקורות היהודיים כ"מכתב יוסף" לחסדאי אבן שפרוט, המדווחים על בנית בתי כנסת ומדרש, לבין שתיקתם הרועמת של הממצאים הארכיאולוגים, אנו נותרים שוב עם חלל עמוק של חוסר הסכמה מחקרית, אבל עם יכולת להשוות את המרת הדת הכוזרית למקרים מקבילים, ולשער כי הכוזרים קיימו מסגרת דתית סינקרטית במהלכה שולבו אלמנטים שונים מן הדת היהודית, לאלה של דתות התורכים, האלאנים והבולגרים המקומיים.

בהקשר זה ניתן אולי לשער באופן בלתי מוכח בעליל, אך כזה המתיישב עם דינמיקות קרובות, כי יתכן ולו ניתנה למדינה הכוזרית מסגרת זמן מספקת, ותנאים מתאימים, היתה עוברת הדת היהודית במתכונתה הכוזרית תהליך של קאנוניזציה, האחדה וביסוס שהיה מקרב אותה עוד יותר ליהדות בגרסאותיה הקיימות בשאר או תפוצות ישראל או לפחות תוצר מעניין אחר של מנהגי היהדות בצירוף כוחה הפוליטי של המדינה הכוזרית, כמו למשל איזו רבנות ראשית למשל, אך זאת כאמור חורג מתחום ההיסטוריה הקיימת וחורג לעולם ההשערות הפרועות.

כך או כך, נפילת המדינה הכוזרית במהלך המאה העשירית, במסגרת ארוע שהמחקר שוב לא מסוגל בשלב זה להכריע באם ארע כתוצאה ממשבר כלכלי כולל באסיה הפנימית ובעולם האסלאם, גל פלישות חדש מן המזרח, או ארוע אחר שהביא לשיבוש מערכת הסחר הפנים אסייאתית ולערעור הלגיטימציה הפוליטית של האליטה הכוזרית, הביאה לפיזור המסגרת הכוזרית לגורמיה ומאפשרת להם להתרכז סביב גרעינים חדשים, החשובה שבהם היא כנראה נסיכות קייב, שגם הנחיתה את מכת החסד על הבירה הכוזרית איטיל, אי שם סביב שנת 970.

וכאן אנו מגיעים שוב לאותה עצם לעוסה שהוטלה לפתחנו, ושנראה שהשיניים הנוגסות בה שייכות ללסתות בנות המאה ה-20, יותר מאשר לבני המאה התשיעית, ותהיה זהותם האתנית והדתית אשר תהיה, וכאשר הדיון העקר ברובו על שאלת "מיהו כוזרי" מלווה כצל עכור לא רק את פוליטיקת הזהויות הישראלית המודרנית, אלא גם משתלבת בצללי טבילת האש המרה ביותר שעבר העם היהודי על תצורותיו השונות, ושממנה נשלף כשהוא אחר בתכלית.

ככל הנוגע לגורלם של הכוזרים היהודים כביכול בעידן המשבר שנלווה לפירוק המסגרת האימפריאלית, המקורות והיכולת לפרשם לכדי ודאות היסטורית, שוב נותרו לכל הפחות, שנויים במחלוקת, וגם אם ניתוחים בלשניים שונים ומשונים והעדויות הנובעות מן הגניזה הקהירית, הן מכתב קיימברידג' וממכתב קייב המעניין ממנו,מעלות את האפשרות הריאלית של הגירת יהודי כזריה המשוערים אל עבר ארצות מזרח אירופה השונות, אנו נשארים כהרגלנו עם שאלות מרובות ותשובות מועטות באופן מתסכל.

על אף התפתחות בת עשרות שנים, המחקר הכוזרי עוד רחוק להפליא מכדי בשלות, ולמרות התפתחויות עכשוויות דווקא בשילוב בין מחקר גנטי וארכאולוגי, וכן גילוי אפשרי ומיוחל של בירת הכוזרים האבודה, איטיל, לא הרחק מאסטרחאן (2008), הפרוכת עודנה עומדת מעל קורות הכוזרים, ממלכתם, ושאלת הקשר האפשרי שלה ליהדות.

עם זאת, ובאם עלינו בכל זאת לחלץ מסקנה כלשהי שהעדויות הכתובות מתעקשות למנוע מאיתנו, ובחסות העדרן המוחלט של עדויות ארכאולוגיות מוצקות, הרי שכמו המקרה היהודי-פשטוני שכבר עלה כאן, הממצאים הגנטים הנוכחיים, גם בהיותם נתונים לפרשנות עתידית חדשה, אינם מצביעים בשלב זה על חותמת גנטית ניתנת למעקב של ה"גן הכוזרי", וזאת מעבר ל"אנומליות" הקיימות בגנום היהודי גם כך, לא רק אצל יהדות אשכנז, אלא גם כנראה אצל קהילות לוב, תימן, הודו ואחרות, המצביעות על מידה זאת או אחרת של עירוב אוכלוסיות טבעי ובריא (השם ירחם!), המצטרפות אל אוכלוסית האם המזרח תיכונית.

החיפוש אחר זהות מהותנית של קבוצות אוכלוסין הוא מהלך מגוחך במקרה הטוב, וממש גרוע במקרה הרע, בטח ובטח כאשר הוא מצטרף לפרשנות חובבנית ושטחית של ממצאים גנטים בחסות המדע המודרני. אוכלוסיות אנושיות נועדו להתערבב, ואין בריא מכך-מכל סיבה אפשרית. מעבר לשאלות מיותרות אך טבעיות של מוצא, זהות ובעלות הטמונות בנפש האנושית מקדמת דנא, הנסיון לגזור אג'נדה פוליטית על סמך תפיסות אנכרוניסטיות של דת, זהות ושייכות "אתנית", היא כאמור, ילדותית וכורתת את הענף עליו יושבת כל חברה בריאה, על אחת כמה וכמה חברת הגירה צעירה, מורכבת מוצא ודת, ומרובדת כמו החברה הישראלית המודרנית, הכוללת מן הסתם גם את ערביי הארץ, החולקים, למרבה הששון, מוצא גנטי זהה כמעט לאותו עם הנצח לכאורה.

ממלכת הכוזרים היא יישות מרתקת ללא קשר הכרחי לשאלת הקשר שלה עם היהדות וגם כאשר כן עוסקים בשאלת יהדות כזריה, הסוגיה הגנטית היא כנראה המעניינת פחות, וכזאת אשר יש בה ערך אולי רק באם פותחים את תיבת הפנדורה הגנטית עד סופה, וחושפים את החבוי בה, מדלת השכן, ועד רמת זבוב הדרוזופילה. ובאם הלכתם את חצי הדרך, בערבבכם היסטוריה, מיתוס וגנטיקה, אין זאת על דרכי המשי שאתם תועים, כי אם למרבה הצער, בסמטאות האיוולת. . .