כתיבה צפונית. על קליפת השדר

שַׁדָּר (Betula) הוא סוג עצים בן כשישים מינים הנפוצים באזורים הממוזגים של צפון אמריקה וארואסיה. (המין כונה בעבר "לבנה" בעברית טרם העביר את שמו לסוג עצים אחר ,ממנו ידוע המין לבנה רפואי- Styrax officinalis). כמין חלוץ נפוץ בעל עצה חזקה וקלה יחסית, מיני השדר השונים היוו עודם גורם כלכלי חשוב בחלקיו הצפוניים של כדור הארץ והם משמשים לבנית ריהוט וכלי נגינה, וכן להפקת שרפים שונים, חלקם משמשים ברפואה, בבניה, ובמזון.

אחד מסימני ההכר של רבים ממיני השדר הם קליפתם הבהירה, אשר במינים שונים היא כמעט צחורה כשלג, וזאת מורכבת פעמים רבות משכבות דקות הניתנות לקילוף ביריעות. תכונה זאת כאמור הפכה את עצי השדר למשאב מרכזי באזורים רבים של יערות הטייגה התת-ארקטית, בה נעשה שימוש בקליפת השדר לשם התקנת כלי אחסון, אך גם לציפוי כלי נשק כקשתות, חצים ואשפות או עשיית חפצי מותרות בשילוב עם מתכות יקרות.

השימוש בקליפת השדר לא היה מוגבל רק לעניינים שבחומר, ובתקופות הקודמות לפעפוע הסופי של טכנולוגית הנייר הסינית בשלהי האלף הראשון לספירה, שימשו יריעות צמחיות אלו- חומר עמיד ביותר בתנאי ונשמר בתנאי יובש, כמדיום העברה לטקסטים דתיים, מנהלתיים ואחרים. הדוגמאות העתיקות ביותר הידועות לנו של כתבים עשויי קליפת שדר מגיעות אלינו מגנדהרה שבפקיסטאן המודרנית, ואלה, כנראה מן המין שדר הימאלאי ( Betula utilis), נושאות את כמה מן הכתבים הבודהיסטים המוקדמים ביותר הידועים לנו, כולל מקטעים מן הדהמהפאדה, האבהידהמה, וכן קטעים קאנונים חשובים אחרים. מנהג השימוש בקליפת שדר בחגורת ההימאליה הדרומית לא דעך עם חדירת טכנולוגית הנייר לאיזור, וכרכים כתובי קליפה ידועים לנו מקשמיר של המאה ה-19, כאשר הנוהג העתיק של כתיבת קמעות שונים על קליפת שדר נמשך גם במידת מה עד ימינו אנו.

דוגמאות אחרות לשימוש בקליפת עצי שדר מוכרות לנו למעשה מכל אורכה של אירואסיה המוקדמת ועל אף שרגישותו ללחות מקשה על שרידותו לאורך דורות, החומר שימש בוודאות בתפוצה רחבה, ובהתאם לכך הדוגמאות שכן שרדו עד ימינו מגיעות מכל קצוות העולם הישן, מבריטניה הרומית במערב דרך מדבר טקלאמאקאן שבאסיה המרכזית ועד ערבות מונגוליה שבמזרח. דוגמא חיננית במיוחד לכתבים עשויי קליפת שדר מגיעים ממערב רוסיה של ימינו, בה נתגלו תרגילי הבית המזהירים של הילד אונפים, תושב נובגורוד ,בן כשבע שנים בזמן חקיקת התרגילים השונים, ואל אלה מצורפים שרבוטים שונים של פרשים, חיילים, אוייבים טבוחים וכן איור של המורה המופקד על חינוכו, כולם בסגנון המזכיר באופן מופלא את שעורי הבית שלי עצמי בגילו, כמו גם את אלה של העשור העוקב שלאחר מכן.

באופן פואטי משהו, קטע כתוב שדר נתגלה לצד חלקה האמצעי של הוולגה בברה"מ של שנות ה-30, וזה משוייך לידו של חייל מונגולי אלמוני בן המאה ה-14. המונגולי, בן זמנו-כמעט של התלמיד החרוץ אונפים, שירת ככל הנראה תחת צבאות אורדת הזהב, אותה ישות מונגולית מערבית אשר הטילה את חיתתה על מזרח אירופה, נובוגורוד בתוכה, אך גם השפיעה רבות על תקומת המדינה המוסקבאית והמאפיות היורשות לה.

שירו של החייל המונגולי הגלמוד, התקוע עד מגף בביצת הנידחות של הברבריות המערבית, והמנוסח כשיח עם אם יקרה שבמציאות או בדמיון, סווג בתחילה כטקסט אויגורי, אך לאחר עבודת שימור, שיקום ופיענוח הוכר כטקסט מונגולי, וספציפית כאחד היחודיים שבהם מבחינת סוגה, תארוך ומיקום גאוגרפי, כאשר מדיום הכתיבה, כאמור קליפת עצי שדר, מהווה דוגמא נוספת לשימושיות הרבה של קליפות העץ השימושי הלז כתווך תקשורת, מלב הערפל ההסטורי ועד עצם היום הזה..

הו זמיר מוזהב, בני." לאמך, אמך היקרה, שחת בתשובה. אמי, אמי היקרה, העשב הקמל כמש. קרובים מבקרים בתכיפות אעוף אל המכורה. ... מי יתן ושיער חזך יהפוך זהב טהור ... מי יתן וכאב או סבל לא יהיו מנת חלקך. עוף הרחק בני היקר. ... מי יתן ולא תפגוש ברוע, בני היקר. מי יתן ושיער ראשך, יהפוך זהב טהור." . מי יתן.