חברבורות וכח

המוטיב המוכר במחקר כ"צ'ינטמאני", ומשמעו קבוצת עיגולים במבנה משולש ולעיתים לצד קווים גליים, מוכר כיום מאריגי לבוש ושטיחים בני התקופה העות'מנית, וכן בקרב לאומני אינטרנט מן הסוג הפאן-תורכי, כדגלה מזה האימה של האימפריה התימורית במרכז אסיה.

מחקרים מוקדמים יותר גרסו כי הסמל מהווה גלגול ישיר של "אבן חן מגשימת משאלות" (cintā-maṇi) , מן המסורת הבודהיסטית- ותקופת הכיבוש המונגולי של מרכז אסיה ואיראן. עם זאת, ייחוס המקור הבודהיסטי למוטיב נחלש בעשורים האחרונים, וכיום גוברת הנטיה לקשור לסמל התימורי מקור מרכז אסיאתי מובהק למדי. אם זאת, וכנפוץ במוטיבים ויזואלים, ייתכן ואין לשלול באופן מוחלט את ההשפעה הסמלית גם מכיוון האומנות הטנטרית של המאה ה-13.

במסגרת כך נחשב הסמל (יחד עם שמו התורכו-פרסי ההולם- "פלנגי"), למייצג חברבורות נמר, השלובות בפסי טיגריס, כאשר פרוותם המוכלאת של טורפי העל סימלה כאמור עוצמה גברית, כוח ארצי ומעמד טוטמי ברחבי הערבה, וזאת מזה דורות.

במהלך המאה ה14 נתגבש סמל החברבורות לכדי מעין טמגה רשמית של תימור י לנג ובני ביתו, כאשר העיטור מוכר ממטבעות תימוריים בני התקופה. זה גם מתועד על ידי השגריר הקסטיליאני רוי גונזלס דה קלוויחו, אשר גם טרח לציין כי שלושת המעגלים מסמלים את ריבונותו של תימור על שלושת רבעי העולם המוכר.

מן התימורים נורש הצ'ינטמני/פלנגי לשטחי העות'מנים, כאשר המוטיב הפך לסמל ריבוני בלתי רשמי (ןבדומה אולי לשימוש בפרוות סמורים בקרב האצולה האירופאית) וכאשר הדגם שולב בלבוש הסולטאני, וכן על גבי שטיחים ושאר חפצי חמדה, כולל באריחי איזניק הידועים.

לבסוף איבד הצ'ינטאמני-פלנגי את הזיקה הסמלית לריבונות התימורית והעות'מנית המוקדמת, ושרד כאלמנט עיצובי משותף לכלל התרבות החומרית העות'מנית, דרך עבודות מתכת ועד לריהוט משובץ צדף.

הצ'ינטאמני-פלנגי מהווה עם כן גשר אלגנטי למדי בין הלגיטימציה הפוליטית של מרכז אסיה לזאת של חופי הים התיכון, ותזכורת לכך כי עצמה ברת קימא עשויה לנבוע מחכמה שמימית או כח ארצי, ולשליט המיומן- כפועל יוצא של שניהם.