סיניות והמשכיות

לאחרונה עלתה כאן בדיון צד, שאלת ה"סיניות" (Chineseness), וכן הטענה כי מדינות סיניות שונות כיום (נניח -סין מול טאיוון) מחזיקות בגחלת אותה תכונה מהותנית לכאורה. לצורך הדיון אפשר לכוון את זכוכית המגדלת אל תקופות שונות, אך אלה יציגו תשובות שונות בתכלית לשאלה מיהו סיני, איך ומתי. ברור, אם כן, שזו שאלה מורכבת, ותשובותיה מורכבות אף יותר.

ובכל זאת אפשר לטעון שגם במאה ה-21, לאחר מאה שנות זעזועים ועיכול פנימי, אותה "סיניות" עצמה חיה ובועטת דרך קודים גמישים, גם אם המהות נותרת מאתגרת להגדרה, למדידה או להעדפה.

כאן כדאי לנקוט גילוי נאות， לא ביקרתי מעולם בטאיוון או בסינגפור, ולכן כל אמירה שלי על הנושא תישאר קטגורית משהו, ובגבולות המוכר של סין העממית.

בתוך כך ברור לחלוטין שנזקי המאואיזם ומהפכת התרבות, על ההרס שהשיתו על אמנויות, אמונות ושושלות מורים בנות דורות, יצרו נזק ממשי. נראה גם שנתח חשוב מהמסורות הדתיות, הן של הדת העממית והן של שושלות הדאואיזם הדתי והמהאיאנה הסינית, מצא מפלט מעבר למיצר, בימי הסער של מהפכת התרבות ואחריהם.

עם זאת, אני מעדיף להשאיר בצד את העיסוק במוסדי (כולל הטיעון הפשוט-מורכב שאדוני סין העממית הם קודם כול "סינים" ואחר כך כל דבר אחר), ולהימנע גם מנסיון להשוואת עןמק בין סין לטאיוון, שכן בנוגע לטאיוון חסר לי כאמור ידע, והשוואה כזאת נדמית לי כתחרות בין שתי עגלות חבוטות, שהוחלף בהן לא מעט מלבד השם.

וכך, מאחר שהדיון נמנע מהיבטים מוסדיים וגם מיצירת רשימה חסרת תועלת של תכונות, מה נשאר בו בעצם כבסיס?

לכן אני מציע לקחת, ולו כמקרה בוחן לא מעמיק במיוחד, את סטודיו התה המודרני כמגלם איוזשהי ליבה סינית, בת שינוי כפי שהיא רציפה. אני מאמין שמקרה כזה עשוי לא רק להבהיר את תחושתי (הסובייקטיבית מן הסתם) בנוגע לאותה חיוניות תרבותית, אלא אולי גם לגשר בין שני עברי המיצר.

ביקור לאחרונה בסטודיו כזה העניק בדיוק את התחושה האמורה המעוגנת בקוד, מילולי רק בחלקו, שרוחו משקפת, בעיניי לפחות, את כל מה ששוזר יחד את רקמת הארץ.

הסטודיו הכפרי הכיל, כמצופה, את כל מה שמצפים מסטודיו הולם את שמו: ריהוט, ספרים וחפצי נוי שונים. ואף שדי במטרת ההתכנסות, שתיית תה, כדי לגלם משהו מאותה תמצית סיניות, אפשר לטעון שזהו החלל עצמו המשמר משהו מהרוח הזאת, גם אם הניואנסים, כצפוי, מודרניים למדי.

עיצוב החדר, כמו במרחבים דומים לו ברחבי סין העכשווית, מתיימר לפחות לריסון אסתטי, כאשר שלל המרקמים והגוונים, השקולים בקפדנות, נועדו כולם ליצור אווירה חסרת זמן של מורשת מוכרת. מגילות הדיו, האגרטל, כלי תה מפורצלן וחימר,העץ הגולמי ומחצלות הפשתן הגס משמשים כולם תפאורה הרמונית אך מקודדת היטב, ובוודאי כזאת שמובנת לכל בן בית המצוי באתיקה של הפרטים הקטנים.

ובאשר לאותה אתיקה, המרחב מוקדש כולו לטיפוח עצמי ולחקירה פנימית. פעולות יומיומיות כמו תרגול כתיבה תמה, ציור או הכנת תה הופכות לתרגול של אמנות חיים מודעת לעצמה, שבה ההפרדה בין קודש לחול מתפוררת גם כך.

במובן זה, וגם כשהסטודיו משמש כיום לטיפוח קשרים או למיתוג עצמי (אפילו במסגרת שיאו הונג שו או רשתות מקוונות אחרות), עדיין אפשר לטעון שהחלל נושא את האידיאל הספרותי של התבודדות מוסרית בתוך העולם. אידיאל זה, כזכור, אִפשר למשכיל הסיני לאמץ אורח חיים פרוש, ולו מדומיין, גם בלב העשייה הפוליטית- חברתית.

בהקשר זה אינני לחלוטין משוכנע שעולמם הנכחד של המשכילים-הבירוקרטים של סין הישנה היה שונה מאוד במנעדו מעולמם של אנשי הצווארון הלבן שמוצאים עצמם עוסקים בפולחן התה העכשווי. וגם כשהדבר מנוסח אחרת, עולמם לא היה נפרד מנימים ברורים של מוביליות חברתית ושגשוג כלכלי.

כאן אגב, יש בהחלט מקום לסייגים, כאשר לטאיוון, וכן למדיניות ממשלתית בתוך סין עצמה, היה חלק משמעותי בשיבת תרבות התה ה"מסורתית" אל היבשת לאחר תום ימי המאואיזם, ואורתודוכסיה זו, כטבעה של כל אורתודוכסיה, היא תוצר של סלקציה (כולל כמה נספחי עיצוב שנראים בכלל כיפנים). עם זאת, עצם ההתאמה ההרמונית למדי בין הרוכב ה"טאיוואני" לכנה ה"סינית" מלמדת לטעמי על חוזק הטיעון יותר מאשר על חולשתו, והדבר נתמך גם בכלל ההשפעות ההדדיות בין שתי הישויות הסיניות.

וכאן אולי כדאי להפסיק לחפור ולסגת לקרן זווית, שכן מעבר לכל הפורצלן והקש, העץ הגולמי וכל התה הזה, מה שמשקף את אותה סיניות הראויה לאישור מחודש הוא דווקא מדף הספרים בפינת החדר, ובו, בעירבוביה, כרכי היסטוריה ושירה עתיקה, סוטרות בודהיסטיות, הג'ואנג זי והחואנג די ניי ג'ינג.

כאן טמון לב הטענה, והיא רחבה לבסוף מחדרים מעוצבים בשימוש אליטות הארץ (שהרי סין כוללת הרבה מעבר לכך)- נשמת סין היא באות הכתובה, בבית השיר ובזיכרון היסטורי מקודד ביד הלשון. אלה מהווים, כפי שהיוו אולי תמיד, את רשת הביטחון ואת מדריך ההפעלה לבניין הארץ לאחר ימי הרס ודעיכה.

הסטודיו וחדר התה המודרני חלילה אינם העתק של העבר, אך הם, והמסד המחשבתי שבבסיסם, מדגימים שאותה "סיניות", מופשטת ככל שתהיה, מסוגלת לשרוד זעזועים עמוקים באמצעות התאמה גמישה ואישור מחדש של קודים אסתטיים, אתים וספרותיים החוזרים ומזינים בדרכם, את סין העכשווית.