הפקפקן מחורסאן.

יום אחד של שלהי אלול צעד לו חוג’א נסר א דין בפאתי בוכרא עד שעצר לו לפוש תחת עץ אגוז אחד. בשדה ממול צמחה לה מקשת מלוני חורסאן צהובי קליפה.

הביט החוג’ה בדלועים הדשנים המצמחים להם מן הזלזלות הדקיקות, ואז בהה לתוך צמרת העץ האדיר המנוקדת באגוזים זעירים.

“תגיד יא חודא”, פנה החוג’א לאלוהיו כשיח שיכור לחברו.

“בלי לפקפק בכוחו העצום והרב ותבונתו שאין לה שיעור של כבודו”, הטעים. “מדוע את האגוזימים הקוצ’קימים האלה תקעת על עץ מכובד ועב גזע כמו האגוז הזה, ואת המלונים הנהדרים האלה תקעת על הרצפה?”

בו ברגע נשמט אגוז אחד מצמרת העץ וב”תוק” חלול פגע במצחו של החוג’א הנכבד.

“וואלכ אתה” הפטיר החוג’א. “לכל שאלה תשובה, ולכל פקפקן- פקאן.” *

*(הערכת מערכת: אגוזי פקאן לא צומחים ליד בוכרא, וכנראה שמדובר היה באגוז מלך, שסובל פחות משחקי מילים מפגרים)